RSS

כשהרמטכ"ל פוגש את גבעת חלפון

יש ימים שאתה פשוט יודע שזה הולך לקרות בהם. זה מתחיל בהרהור קל בצהריים על "ממ, לא מזמן היו מילואים, בטח עכשיו תהייה תקופה של שקט" ואז כשאני עוצר לאסוף דואר בערב ורואה ליד התיבה חייל מחכה לאוטובוס, אני חושב "אולי זה לא יום טוב לאסוף בו דואר…" בתיבה כמובן מחכה הצו הירוק המקופל, ולפני שאני פותח אותו אני מתפלל חרישית שזה יהיה איזה יומיים של הדרכה בבסיס פה קרוב בצפון או קשקוש דומה. בדרך לאוטו אני תולש אותו בזעם ומסתכל על השורה של התאריכים; 15/12 עד ה19/1… זימון לבא"ח אלייקים לצורך אל"ל…
אני מגיע הביתה ומשליך אותו בפינה, מקווה להתעלם ממנו ואולי יגיע ביטול. אבל לא. אחרי יומיים מתקשרת דנה/רות/ריקי ממשרד הקישור, ומוודאת שקיבלתי את הזה ואני באמת בא וכיף לי. אומר שקיבלתי, מנסה לקבל פרטים נוספים ומנסה להתחמק. כמובן ששום מידע לא מתקבל מהקישור. "תפנה למפקד שלך" הם אומרים במתק שפתיים. ואני פונה.
בשנה שלפני כן היה גם משהו כזה, ואז הגעתי ליום ראיונות בבסיס בטיזאנבי. אז שלומי מפקד המפקדה לא ממש הכיר אותי, ומכרתי לו מעט לוקשים על זה שאני לא באמת קשור לפלוגת המילואים הזו, ואני בתהליכי העברה ועוד דברים. הוא קנה אותם ישר ושחרר אותי. המפקד "שלי" מהחימוש קצת זעם עליו בנושא, אבל לא שבר לו את המלה.
כמובן שגם כעת רציתי לחזור על הטריק. שמתי מבטחי בשלומי וביום הראיונות, שוב נסעתי לבסיס תובלה בטיזאנבי ושוב נכנסתי לראיון.
הפעם שלומי כבר זכר אותי, וזכר בדיוק את המקרה משנה שעברה;
"לא לא לא. אני לא משחרר אותך שוב. את כל הדיבורים על זה שאתה לא שייך לכלום תדבר עם אייל המפקד שלך"
ויצאתי משם בפחי נפש. נסיתי להתעלם מזה עוד מעט זמן, אבל אחרי כמה ימים כבר לא הייתה ברירה, והתקשרתי לאייל. הוא דווקא נשמע די בסדר והסביר לי במה מדובר. קודם כל יש כשלושה ימים בהם יש "אל"ל" שזה אימון לקראת לחימה המתבצע בבסיס אלייקים, ולאחר מכן יציאה לחודש של תעסוקה מבצעית בגבול הצפון. אבל; החודש הוא לא באמת חודש. לנו בחימוש יש עודף כח אדם, ולכן כל אחד עושה רק חלק מהחודש הזה, חוץ ממי שממש מתחשק לו לעשות חודש שלם (והיו כאלה). מה שבפועל קורה זה שכל אחד עושה כשבוע עד עשרה ימי מילואים, בהם לפחות שבת אחת.
זה כבר נשמע הרבה יותר סביר וקל לעיכול. גם העובדה שזה בצפון וקרוב לבית די עזרה.
אז חודשיים זה הרבה זמן בשביל להפנים את העניין, והשלמתי עם גורלי. בבוא המועד העמסתי הסיטרואן בכל טוב ויצאתי לאלייקים. מזג האוויר היה מתעתע. לכאורה אמור להיות כבר חורף, אך נראה שהקיץ טרם נגמר. חום רציני בחוץ, ופני מועדות – עם כל התרמיל הכבד כרגיל – אל שורת האוהלים הידועה לשמצה. כבר הכרתי את הבסיס מאימונים קודמים, והצלחתי איכשהו להגיע למקום שבו מצאתי עוד חימושניקים מהפלוגה. כרגיל בין שני קראוונים, פק"ל הקפה שפות, וכולם שמחים ועליזים.
"לך תחתום על ציוד" אומר לי אייל. "אחר כך נשב ונסדר את הימים שבהם כל אחד אמור להיות"
חתמתי. חתמתי על נשק, על קיטבג, על שכפ"צ וקסדה, כל הציוד המזובל והכבד. בהמתנה בין חתימה אחת לשניה הצלחתי לתפוס רכב חלוקת נעליים! חיש קל החלפתי את נעלי המעט בלויות שרכשתי בשירות הסדיר בזוג חדש ומצוחצח. אילו הייתי יכול לחזור בזמן, זו הנקודה שהייתי צריך לחזור אליה ולומר לעצמי לא לשדרג את המידה, אלא להשאר במדה הקיימת ולחכות שהנעליים יתרחבו. אבל את זה, כמו הרבה דברים אחרים לומדים רק מנסיון כואב ומשפשף.
באותה המתנה חתמו גם הלוחמים על נשק, והיה קל לזהות שאנו ג'ובניקים, לפי חבילת המגבונים הלחים שעברה מיד ליד כדי להסיר את שכבות הסולר מהנשק. שיגידו תודה שאנו לא לוקחים אותו ושוטפים תחת הברז.
הצלחנו באימון הזה לתפוס קראוון במקום אוהל, שזה באמת היה השג. הרבה יותר קל לישון בלי החשש שזוחלים ימלאו אותך באמצע הלילה. מעבר לזה לא היה הרבה בימים האלה. האימון כלל מטווח בודד במטווחים הבנויים בהם הייתי בטירונות מספר שנים קודם לכן, והרבה ישיבות בחדרי לימוד ממוזגים ומנומנמים. לא רע. קרוב לחדר האוכל תמיד מרגיש בטוח.
סיכמתי עם אייל על כשבוע וחצי מילואים לקראת סוף האימון. זה נתן לי הפסקה של כמה שבועות בין האימון למילואים. מסתבר שגם הייתי אמור לסחוב הנשק עלי בכל הזמן הזה, אילולי התגלה מחסור חמור בנשקים בבסיס והיו חייבים לקחת אותו ממני כדי לתת למי שיוצא כעת לתעסוקה. מקווה שבזמן מלחמה מצבנו יהיה טוב יותר.
באותם ימים המשיך מזג האוויר הקיצי, עד שיכולנו ללכת לים בנהריה. בסוף דצמבר. קיוותי שהמגמה תמשיך גם כשאצא להמשך המילואים. כמובן שהתבדתי. שבוע לאחר מכן הסתער גנרל חורף במלוא עוזו, ושכבת שלג כסתה את הרי הצפון. החופר הלוחם יוצא למילואים בסערה.
אייל אמר לי "תבוא אלינו ככה, שלישי רביעי", ואני לקחתי את הקצה של דבריו, והגעתי ביום רביעי בצהריים. הבסיס במרחק 40 דקות נסיעה בימים כתיקונם. בגשם ובשלג – קצת יותר. "הו, כבר חיכינו לך אתמול" – קיבלו אותי שם במשוש פנים –
"הכנסנו אותך לרשימות שמירה ולא באת".. בארור.
המקום נראה נחמד. בסיס קטן על צלע הר, אפשר להכניס את הרכב, ואף יש חנייה בפנים. החימוש אחראי על הש"ג כרגיל, וכך מכניסים אותי פנימה בקלות ובלי בלבולי מוח. רק החנתי את הסיטרואן בבוץ, וישר התלבש עלי הש"ג; "בוא, שים עליך נשק ותעמוד פה, אני צריך לאכול צהריים"
כרגיל עם מזלי הטוב במקרים כאלה, אחרי שלוש דקות מופיע בשער ג'יפ, ובתוכו קצין שעל כתפיו פלאפלים.
אני יוצא אליו בנעלי ספורט ומטרייה. לפחות נשק יש לי.
"הו שלום" הוא מברך אותי במאור פנים, "הצטרפת אלינו"
"המממ, כן"… אני מגמגם.
מצד אחד ההוראה לא להכניס אף אחד בלי להתקשר לחמ"ל, מצד שני הוא מדבר אלי כאילו הוא מכיר אותי, ומצד שלישי.. מה עושים איתו?
ואז הוא ראה אותי מבולבל ואמר "אתה לא מכיר אותי? אני המג"ד שלך.."
ואני אומר "כן בטח, כמובן.. פשוט רק עכשיו באתי"
ואז הוא מסתכל עלי; "ואיפה האפוד? ולמה אתה עם נעליים כאלה? ולמה לא מחסנית בהכנס?"
גמגמתי משהו על כך שאני רק מחליף מישהו לרגע, ואין לי שמץ של מושג שבכלל צריך את כל זה, ובכלל לא הספקתי להכנס לנעליים.
"טוב טוב" טפח על כתפי ונכנס. "הפעם לא אעשה כלום, אבל שזה לא יקרה!"
אח, עכשיו כל התקרית הופצה בתפוצת נאט"ו. שמעתי עליה בעליית משמר, בחמ"ל ובכל מקום אפשרי. "והחייל הזה שהיום ראיתי בש"ג, אוי ואבוי! אני מצפה לראות את כולם מדוגמים, כולל גומיות במכנסיים!"
בפרנציפ לא שם גומיות. מילואימניק לא אמור לשים גומיות, וגם לא חולצה בתוך המכנסיים.

אז אחרי התקרית ואחרי הצהריים נגררתי לסככת הרכב. מסתבר שיש לנו מספר תפקידים. האחד כמובן להחזיק את גדוד המילואים כשיר מבחינה חימושית. מה שכמובן לא היה לי שמץ של מושג איך לעשות זאת. השני היה שמירות על הש"ג, בסבב של שלוש תשע, כלומר שלוש שעות שמירה, ותשע שעות מנוחה בינהן. יש גם תפקיד של כוננות, שבו אמורים להיות מוכנים לקריאה למשך 24 שעות בנוסף לכל התפקידים הרגילים. בתפקיד המטריד הזה אסור להוריד מדים, ואם עושים משהו כמו מקלחת או שמירה, יש למצוא מחליף לכוננות לזמן השמירה… בעעע.
היינו במחלקת החימוש כ6~8 חיילים, כשחלק מתחלפים, הולכים ובאים, ובשבת מצטמצמים למינימום. ויש גם הסדרים משונים. אחד הבחורים לא בא לו טוב כל הקטע החימושניקי, והוא מתפקד ככלב שמירה. מקבל משמרות יותר מכולם, ובתמורה לא מזיז את עצמו בכלל לאיזור תחזוקת הרכבים.
הבסיס לא גדול, ולא צריך ללכת מרחקים עצומים ממקום למקום, אבל הוא ממוקם על צלע הר. בין מרכז הבסיס למגורים יש לא מעט מדרגות, וזה סיוט עם נעליים חדשות וגדולות מדי. יש אפילו קראוון בית כנסת, ומדי פעם היו מניינים. תחילת המילואים גם נפלה על סוף חנוכה, וכך מצאתי עצמי מדליק נרות חנוכה בחנוכיית פח עם נרונים של נרות שבת. בשבת לא היו מניינים, לא היו מספיק אנשים.
בכלל, בהגעה שלי לשם לקראת סיום המילואים "הפסדתי" את כל השבתות החגיגיות עם המג"ד, ואת כל המרץ והפעילות המאפיינים מילואים. גם כל החברה המורעלים כבר איבדו את זה בשלב הזה, ונותרו רק הישנוניים.
כל אח"צ התקיימה סוג של עליית משמר/תדרוך בטחוני. התכנסנו באחד החדרים תוך שכולם משאירים את הסלולרים בחוץ. בפנים היו הדברים הרגילים; אנחנו כאן וכאן, יש התראות על פה ופה, לפני כך וכך זמן עבר מישהו את הגבול בנקודה הזו והזו, ולכן יש ללכת עם נשק ומחסנית בפנים בכל מקום בבסיס, גם למקלחת. בנוסף גם נדונו כל הדברים שקרו בבסיס ביממה האחרונה, וכך עלו נעלי הספורט שלי והגומיות לדיון ציבורי.
הבסיס החזיק חוץ מאיתנו גם חמ"ל של תצפיתניות שישבו מול מסכים וקיבלו מידע ממצלמות על הגבול. בנוסף גם כל הסיורים נכנסו אלינו מדי פעם לתיקונים, לתדלוק, וסתם להצטייד באוכל.
אישית הצלחתי לחמוק היטב מעבודה כלשהי בסככת הרכבים. ביומיים הראשונים עוד איכשהו הסתובבתי באיזור, אבל אח"כ נמצאתי בכל פינה בבסיס רק לא שם. איכשהו גם לא היה הרבה מה לעשות שם. באחד הימים ריחם עלי אייל ושלח אותי ב"אביר" עם נהג למחנה בית הלל כדי שלא אשתעמם להביא משהו או מישהו. מלבד זה הייתי מדי פעם אחראי "קשר" של אייל. מסתבר שיש לצבא מערכת סלולרים מאובטחת, אבל כיוון שכמו כל דבר בצבא זה מתבצע בדרך הכי מחורבנת, אז למכשירים של הרשת הזו יש זמן סוללה של שעתיים בערך. מה עושים? שולחים ג'ובניק כמוני שיעמוד ליד המכשיר המחובר לקיר בהטענה, ויענה לטלפונים. כל הודעה שיש להעביר, מעבירים ב… סלולרי האישי ישירות לטלפון של אייל. וכך הולכת לה כל אבטחת המידע לפח. כמובן שאיש לא ראה בשיטה המופלאה הזו שום פסול. מדהים.
הגיע יום שישי. הבסיס התרוקן מחייליו. נשארו רק אלו שלא עשו שבת עד היום, או כאלו שדפקו אותם. בשעת צהריים של יום שישי מחליט שמעון -חימושניק ג'ובניק מקצועי- שזה זמן טוב לעשות על האש. מזג האוויר התבהר מעט, ובשבת לא כדאי – אז יאללה. בתחילה מקים שמעון את המנגל מול המגורים, אך מסתבר שבדיוק כעת בש"ג נמצא רגב. רגב לא זז בלי בן הזוג הקבוע שלו למילואים. גם משמרות הם עושים ביחד. אז אי אפשר לוותר על שניהם, בלעדיהם כבר אין כמעט חיילים נוספים מהחימוש. הפתרון נמצא בדמות העתקת המנגל אל מאחורי הש"ג, וכך אפשר גם לשמור וגם לאכול בו זמנית כולם יחד.
הפחמים טרם כילו לבעור ולההפך לגחלים לוחשות, ולשער הבסיס מגיעים מספר רכבים אזרחיים שבראשם ג'יפ מהודר למראה.
רגב יוצא אליו עם כל הציוד המדוגם, נשק ואפוד, ומנסה לברר מי ולמה. בטרם מספיק לגשת לחלון, נפתחת הדלת שליד הנהג ומתוכה יוצא – לא פחות ולא יותר מאשר – רב אלוף גבריאל אשכנזי. הרמטכ"ל. בבגדים אזרחיים, עומד מחוץ לש"ג וסוקר את סביבתו.
בעשרות עליות המשמר שהייתי תמיד הופיעה שורה בסגנון "גם אם המטכ"ל מגיע לש"ג, הוא לא נכנס בלי תעודה ואישור מהחמ"ל" והנה, זה ממש מה שקורה פה.
רגב המסכן לא התבלבל, ואמר לרמטכ"ל "רגע, אני מבקש אישור" וזינק לבודקה להודיע לחמ"ל.
בנתיים הגיעו למקום שאר החיילים המנפנפים, והמפקד העליון של כוחות הצבא הישראלי פתח עליהם בצעקות:
"מה זה פה עושים על האש בש"ג? מה זה גבעת חלפון פה?"
וממשיך "איפה הקצין האחראי? אתם לא מתביישים?"
רגב בנתיים התקשר לחמ"ל וגמגם "הממ, הרמטכ"ל בדיוק הגיע פה לש"ג… להכניס אותו?"
בצד השני של הקו הרים את הטלפון חייל מנומנם וענה "טוב טוב, הבנו ת'בדיחה. סגור ת'קו, יש לי דברים לעשות"
רק בנסיון השני כשביקש את הקצין התורן, ובמקביל חיילים נוספים התקשרו אל הקצין שיבוא בדחיפות, הנ"ל זינק לג'יפ והגיע בסערה לש"ג. מרחק 10 שניות נסיעה.
הרמטכ"ל הסתכל עליו מלמטה למעלה ולצדדים, ושאל "ומי אתה?"
-"אני קצין אג"ם. קצין תורן כעת"
הוא הסתכל עליו שוב, הציץ בכתפיו וקבע: "אתה לא קצין. אין לך דרגות"
זה המקום לומר שבמילואים החיילים לא מסתובבים עם דרגות, ולעיתים קרובות גם הקצינים כך.
הרמטכ"ל הביט שוב על הבסיס, ואמר "זה לא בסיס צבאי. מה שקורה פה זה גבעת חלפון. אני לא רוצה להכנס למקום כזה"
בשלב הזה הגיעו קצינים נוספים וגם המג"ד הוזעק, והם ריככו אותו ושכנעו אותו להכנס עם שיירתו פנימה. הביקור היה קצר מאוד, כעשר דקות בחמ"ל, שבמהלכן הוא שוב סנט בקצין אג"ם "ומה זה הנעליים האלה? בצבא הולכים עם נעליים צבאיות!"
במהלך הביקורון גרשו את המנפנפים מהש"ג, למרות ששמעון לא התרגש; "רמטכ"ל? אז מה. אנחנו מילואימניקים.."
(לא סתם אמר שמעון את מה שאמר, כי כידוע הדרגה שמעל הרמטכ"ל היא "אזרח". האזרחים משלמים לרמטכ"ל את משכורתו, ולכן הם מעשית הבוסים שלו. כיוון שמילואימניק הוא בעצם אזרח, הרי שבעלי דרגות אמורים לעניין אותו כקליפת השום)
ושוב נדד לו המנגל החצי בוער בחזרה למגורים.
תוצאות הפדיחה היו שהחימושניקים איבדו את עמדת הש"ג לטובת עמדה אחרת נידחת בבסיס. הקצין תורן ננזף, וכך גם אייל. כמובן שזה לא הזיז לאיש מהם, כי הם רק משחקים בחיילים כמה שבועות בשנה.
בכל אותו זמן אני בכלל הייתי במקלחת, מתכונן לשבת. רק בסיום המהומה הגעתי למרכז העניינים. החלפת העמדה היתה ממש טובה לי. גם כי היא הייתה ממש מעבר למגורים, וגם לא היה צריך להתעסק עם פתיחת ש"ג כל רגע, או להגיע למצבים שאצטרך להשתמש בקשר בשבת. בכלל עמדה מבודדת בלי הרבה עוברים ושבים זה טוב, כי אפשר לקרוא ושאר עיסוקים. לישון לא העזתי במקום הזה. העמדה השנייה הייתה מלבד כניסה לבסיס גם מרחק יריקה מגבול לבנון, וזה לא מקום למשחקים.
וכך מצאתי עצמי בערב שבת אחרי הסעודה, נכנס לחרמונית ויוצא לגשם, במקום ללבוש פיג'מה ולהכנס למטה חמה.
השבת עברה די בשעמום. לקחתי איתי את הספר "נוכריה" של דיאנה גבלדון, ספר עבה וטוב שימלא את הזמן. רק בשבת כמעט חצי ממנו נגמר. בנתיים מזג האוויר הקודר החמיר. כל היום ירד גשם, ובלילה צנחו הטמפרטורות והחל לרדת שלג. איך אני עם המזל שלי מכל ימי המילואים שעלולים לדחוף לי מאילת ועד מטולה, אני נופל על צלע ההר הזה בשבוע היחיד בשנה שיורד בו שלג??
כמובן ששלג זה לא רק קיפאון. שילוב של שמירה לפנות בוקר וחרמון מושלג הניבו זריחה יפיפיה מעל פסגת ההר הלבן. באיזו עוד סיטואצייה הייתי עומד וצופה בזריחה כזו? באיזה עוד מקום הייתי יושב ומשחק עם שועלים תועים בשעות הלילה המאוחרות? אל תשאל מה אתה עושה בשביל הצבא, אלא מה הצבא עושה בשבילך!

הזריחה מעל החרמון

באחד הימים הצלחתי למצוא חלון בין השמירות, ולצאת הביתה. בבת אחת יוצאים מתוך כל העולם הזה שמלא בירוק ובבוץ, ומגיעים הביתה. זה היה יום מלא פעילות לחזור בו. בני חגג בגן יום הולדת, והפתעתי אותו פתאום, ועוד בפוזת ה"אבא שלי חייל גיבור". דוד השמש התמלא בלחות וקיצר את החשמל בבית. טיפלתי גם בזה. וכל הזמן יורד גשם זלעפות וממלא בלחות את כל העיסוקים.
חזרתי לבסיס באותו יום. לא הייתי חסר למישהו.
במקום נראו כבר סימנים לגדוד שבא להחליף אותנו. גדוד סדיר עם הרבה דרוזים. הם שלחו לפניהם מכולות עם ציוד, וגם כמה דרוזים קטנים לשמור עליהם. יום חמישי נראה באופק, יום של קיפולים. בבוקר השכם כבר ארגנתי את הציודים באוטו, יצאתי למשמרת האחרונה ברינה, וכעת נשאר רק להמתין. באופן מפתיע השמש יצאה החוצה, וקפחה על ראשינו. הבאסה הכי גדולה בלסיים עם כולם זה שהכניסה לבסיס מלאה במילואימניקים שכל חפצם זה להזדכות על הציוד ולחזור הביתה, חלקם אחרי חודש בקוים. ואנחנו, ככאלו שאמורים למסור את הבסיס לבאים אחרינו, לא ממש בין הראשונים להזדכות. למעשה די אחרונים. ויכוחים קלים בין הדרוזים לכוחותינו על שירותים ומקלחות מלוכלכים דחו מעט את הקץ, אך לבסוף בשעה 2 בצהריים הגיע השחרור המיוחל. תודה לך צה"ל על שבוע מיותר ברמות. רמות נפתלי.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 13/09/2017 ב- צבא

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

איך השתחררתי מצה"ל ונלכדתי במילואים

אחרי כשנה וחצי בצבא, התחלתי לחשוב מה לעשות בעתידי. בפלוגה לא רק רמזו, אלא אמרו בפה מלא שהם מעוניינים בי שאשאר לקבע, וזה עוד בטרם קיבלתי דרגת סמל. כבר בשנה וחודשיים לשירות הם אולצו להוציא אותי לקצונה, וזה למרות שהבעתי את חוסר רצוני, וגם הם לא היו מעוניינים בזה (מי שיוצא לקצונה בטוח לא יהיה בפלוגה. אין קצינים בפלוגה) כי הם רצו אותי איתם. נו טוב, לא ממש קורס קצונה אלא יותר ראיון עם סגן מפקד החימוש בפיקוד צפון שישכנע אותי למה רצוי מאוד שאצא לקצונה.
כשישבתי אל מול האאוטלוק של ניר, מפקד המחלקה, גם ראיתי את המייל שנשלח בנושא:
לכבוד… בלה בלה
למכותבים שלום רב,
גם החייל אאאם אאם מחוייב להגיע לראיון ס. מחש"פ מפני שלפי נתוני האיכות שלו מתאים מאוד לקצונה. ס מחש"פ רוצה לבחון זאת בעצמו.
טיפולכם בהתייצבות החייל.

בברכה,
כמובן שהתייצבתי אצל "הס. מחשפ" בזמן שנקבע, ושם בצריף העלוב שלו הסברתי לו שעם כל הרצון שלי לתרום, אין בחיל החימוש שום אופציה לקצין מקצועי שלא כולל תפקיד פיקודי או שניים, לפחות בתחילת הקריירה, ואני לא מעוניין בשום תפקיד פיקודי משום סוג. אם יש לו הכוחות להחריג אותי – בבקשה. לא היו לו הכוחות, וגם לי לא היה הרצון, וכך נפרדו דרכינו לשלום. אני שמתי פעמי לחדר האוכל כדי להאריך את השהות שלי בבסיס הנ"ל לאחר השעה 12, כך שלא אצטרך לחזור לבסיס דישון באותו יום, וכך זכיתי גם בחצי יום חופש שלא מן המניין, ובעצבנותו של ניר שחש שאני ממש שייך לו וצריך לדווח על כך שאני לא מתכוון להגיע לבסיס שעתיים לפני הזמן שאני צריך לחזור ממנו.
אז אופציית הקצין כבר לא הייתה, אופציית הקבע נראתה פתוחה וסלולה, ויתכן שאפילו הייתי מנסה אותה. אבל לאשתי הדבר לא נראה כלל וכלל. אם אני רוצה להמשיך למסלול קבע, אצטרך קודם כל להשלים שלוש שנים בשירות חובה. ובנתיים השירות הזה כולל עבודה מלאה משבע בבוקר עד שש בערב, לילה אחד שמירה בשבוע, ושבת מדי פעם. והקטע הוא שגם בקבע הדבר ישאר דומה. לפחות בשנים הראשונות. כמובן שגם בעיני הדבר לא מצא חן במיוחד, אבל עדיין הייתי מוכן לסבול כמה שצריך כדי שהעניינים יעבדו כמו שצריך.
ברגע שהאופציה להמשיך בצבא נפסלה, אוטומטית החלטנו לפעול לקיצור השירות לשנתיים. הצבא לא שש לשלם משכורות לחיילי חובה, ולכן ג'ובניקים המקבלים תשלומי משפחה נזרקים אוטומטית אחרי שנתיים גם אם לא מעוניינים. כמובן שאצלי הדבר לא היה כך. גישוש אצל שני המשקית ת"ש העלה ששמי לא נמצא בשום רשימה לקיצור שירות, ואני מתוכנן יפה יפה לשלוש שנים. הסברתי לה שאני מעוניין לקצר את השירות, אני נשוי עם שני ילדים, ואני צריך עכשיו ראיון עם קצינת הת"ש כדי לקדם את הנושא.
תהליכים בצבא לוקחים הרבה זמן, ואני התחלתי את התהליך כשאני מקווה שהוא יסתיים לפני הזמן בו אני צריך להשתחרר…

במקביל נמשכו החיים הרגילים בצבא. קודמתי לדרגת סמל, שזה נותן כמה דברים שאולי נראים שוליים, אבל משמעותיים מאוד. קודם כל, פטור מתורנות מחלקה. לא עוד ניקוי שירותים וסחיטת סמרטוטים. פטור מתורנות חדר אוכל, שזה אומר ששוב לא כל עוזר טבח שמתמחה בסטייקים על האש יתפוס עלי תחת וישאיר אותי לגרוף מים עד אחר הצהריים. הדבר השלישי זה קידום לתפקיד כיתת כוננות במקום תפקידי שמירה. כיתת כוננות זה אחד התפקידים הטובים, כיוון שהוא מאפשר שנת לילה רצופה ללא הפרעות. תפקידי חיילים בכיתת כוננות מסתכמים בעמידה בטרימפיאדות בכניסה לבסיס בזמן היציאה בערב, ובזמן החזרה בבוקר. בשאר הזמן רק צריכים לשהות בחדר הכוננות וזהו. אמנם יש את הטרדת הקצין התורן שלפעמים יכול להיות ממש נודניק ומצפה שכל אחד ממש ידע את תפקידו בפריסת מחסומים בזמן הקפצה, אבל גם המורעלים הכי גדולים שבבסיס לא נהגו להקפיץ הקפצות תרגול אחרי 10 בלילה.
הפטור מתורנות חדר אוכל היה ממש משמעותי בשבילי, כי באמת נמאס לי מהחרא הזה. מילא שמירה, גם ככה אני בבסיס כל הלילה מה זה כבר משנה אם אני ישן בעמדה או במיטה. אבל בחדר אוכל צריך לעבוד, קשה, וגם יש את אפקט לחץ הבית. מי שמסיים תורנות זכאי ליציאה מוקדמת, אבל כדי לצאת ביציאה המוקדמת, הוא צריך לסיים את נקיון חדר האוכל מוקדם… ממש פרדוקס רצפת חדר האוכל. לפעמים יש טבח נורמלי, אבל לפעמים יש שם בהמה סרוחה -חתיכת זוהמה שהכי גבוה בחיים שיגיע זה הטבח הג'ובניק- וכדי לנצל את עליונות מעמדו הוא מתעמר בתורני המטבח;
"אבל אני לא יכול לשלוח אתכם עכשיו, תראו את החצר שמול חדר האוכל! יש שם בדלי סיגריות ליד הגדר הרחוקה!"
כל הסברינו שהבדלים האלו שייכים ללגיון הירדני שהיה בבסיס לפני פלוגות הפלמ"ח שכבשו את הבסיס בתש"ח – ובדיוק עישנו מול חדר האוכל – לא התקבלו על דעתו.
"ומה, אם רס"ר הבסיס יעבור פה ויראה אותם, הוא יגיד שזה באחריותי!"
המקרה הזה בדיוק קרה ביום אחד שממש הייתי חולה, וכל שביקשתי היה לסיים עם החרא הזה ולהגיע הביתה ביציאה מוקדמת. היה לי ממש חום וחולשה, אבל זה לא עניין אף אחד. ביקור במרפאה לא העלה דבר כי בבוקר כשהלכתי לשם החום שנמדד לא היה מספיק גבוה, רק 37.3, וזה נחשב מספיק בריא. אני יודע שבצהרים הוא כבר טיפס לגבהים אחרים, אבל כבר לא היה לי כח לכל התהליך, והעדפתי פשוט לגמור עם העניין וללכת הביתה בדרך הרגילה.
ביום אחר שכבר בבוקר בבית הרגשתי חולה לגמרי, אף אחד בבסיס לא הסכים לוותר על יום עבודה שלי. יש מקומות שבהם המפקד יכול להחליט על "יום ד' ", שזה אומר שהוא פשוט נותן לחייל יום מנוחה בבית על חשבון המערכת, אבל לא כאן בדישון. ניר הכריח אותי להגיע למרפאה בבסיס צבאי קרוב כלשהו שיחליט אם להוציא לי גימלים (= ימי מחלה בצבאית מדוברת) או לא. אחרי כמה שעות חיכיון שם המרפאה החליטה שהיא לא יכולה לקבל אותי כי הבסיס שלי לא מספיק רחוק, ויש לי מרפאה בבסיס אז שאתכבד ואסע לשם. גם אם הדרך לוקחת שעתיים במקרה הטוב. התכבדתי ונגררתי לבסיס, כשהגעתי למרפאה בדישון כבר היה צהריים. מדידת חום לא העלתה יותר מדי, והרופא הוציא בלי חשק גימל אחד, שיעזור לי רק להגיע כעת הביתה, ולחזור למחרת לבסיס.

בפעם השלישית שזה קרה, כבר הייתי חכם הרבה יותר. מראש הצטיידתי במדחום משלי ולפי החום ידעתי אם כדאי לנסות משהו במרפאה, או שפשוט עדיף לשבת בפלוגה ולעשות את עצמי עושה משהו. כג'ובניק מומחה כבר שמעתי את כל הסיפורים והשיטות על העלאת חום והוצאת גימלים. החל בשמפו לעיניים שגורם להם להתאדם ולהפיק סימפטומים של דלקת עיניים, המשך בשתיית אפר (!!) כדי להעלות חום, וכמובן כל הסיפורים הקיצוניים על שבירת ידיים ורגליים. בפעם הזאת שהחום שלי היה גבולי, ההרגשה שלי הייתה ממש חולה והרגשתי שאני שוב הולך לאכול קש במרפאה, תכננתי את צעדי היטב. קודם כל נמנעתי מהשעות העמוסות בבוקר, בהן מחכים זמן רב מדי לחובשת והרופא, וכיוונתי לשעות הצהריים בהן מוציאי גימלים כבר נחים, כי היום הזה נגמר. עליתי לחדרי במגורים, ולגמתי כוס בריאה מאוד של מים חמים מאוד – על גבול הרותחים. מדידת החום במדחום שלי העלתה 39.3. בהחלט חום מספיק ומכובד לכל הדעות. בריצה קלה דילגתי למרפאה, בשביל להעלות את הדופק במקביל. למזלי לא היה אף חייל בתור, ונכנסתי ישירות לחובשת. היא מדדה את החום ופניה צהלו, חולה אמיתי! אולי הראשון מהבוקר… גם לחץ הדם הגבוה והדופק המהיר אישרו שלא מדובר בטריק. חיש קל דחפה אותי במהירות לרופא לפני שאמות כאן ועכשיו. הרופא הציץ בי מלמטה למעלה, דחף מקל לגרון האדום משתיית המים החמים, ופסק "שלושה ימי גימלים! לשכב במטה ולא לזוז"
אח, שמחה כזו בדרך לפלוגה עוד לא הייתה. כולם הסתכלו בפתק הגימלים ביראת כבוד. את השמירה באותו לילה חיש קל החלפתי עם מישהו (כן, פלוגה עם כבוד. מי שמוציא גימלים ביום השמירה יחזיר אותה מרצונו, או בעל כורחו) ואף ציינתי באורך רוח שאם מישהו לא מתכוון להחליף אותי, אני אשאר לשמור על אף הגימלים. משרק אמרתי את המשפט הזה הרס"ר הזדעזע, ואמר שלא משנה מה יקרה, הוא לא נותן לי לשמור במצבי. וכן, אפילו החזרתי לאותו אחד את השמירה שלו.

משהגיעה למ"פ הידיעה על כך שאני מתכוון לזרז את שיחרורי בתום שנתיים לשירות, הוא קרא לי לשיחה.
"מה, לא טוב לך פה? אתה לא מאושר פה? אתה מקבל פה כסף כמעט כמו בקבע, מה רע לך להמשיך?"
ובנימה זאת הוסיף, שאיכשהו לא נראה לו בכלל שאקבל את קיצור השירות הזה.
"נורא קשים פה בעניינים האלה" אמר – כשהוא מתכוון בעצם לעצמו. הוא זה שאם ישאלו אותו אם לקצר או לא, ימליץ בפה מלא להשאיר בשירות.
הסברתי לו את המצב בכנות, שלא נראים לי הסבבים בשמירות, ושאני לפחות פעם בשבוע נשאר לילה, ואז הוא שואל;
"למה, כל כמה זמן יוצא לך לעשות שבת?"
כאילו שהוא לא יודע.
"כל שבע או שמונה שבתות" עניתי
"נו, זה שום דבר! פעם הסבבים היו כאלה שפעם בחודש היו עושים שבת! אתה לא מעריך את החיים הטובים שיש לך פה!"
חתיכת דרעק.

באותם ימים הייתי ממש חביב המפקד. מבחינת עבודת מחלקה עשיתי מעל ומעבר בפרוייקטים מיוחדים שלא קשורים לעבודה הרגילה. בניגוד לשאר החיילים ואנשי הקבע עבדתי גם עם הראש, והצלחתי להגיע להמצאות ודברים שאף אחד מהיתר לא חלם. אנשי קבע הסתכלו עלי בפליאה כשהדגמתי להם איך ניתן להגיע באמצעים פשוטים למדי לדברים טכניים מסובכים שאפשריים כרגיל רק במפעלים או בציוד יקר. במקום ההוא כל דבר כזה נקרא "הצעת יעול", ומתוגמלים עליה בכסף. עוד אחרי שהשתחררתי מהשירות קיבלתי כספים כאלה לחשבון הבנק. סביר מאוד להניח שאף אחד לא רצה לאבד אותי.
אמנם תוך כדי כל זה תפסתי תחת, והרגשתי לא בנוח לחזור ולעשות את עבודת המחלקה הרגילה. הרי כולם משתחווים לי, ונותנים לי נגד קטן וכמה חיילים שיעשו בשבילי עבודה שחורה בפרוייקטים שאני מתכנן, וכשמגיע קצין חימוש ראשי תת-אלוף משהו, או אלוף פיקוד הצפון לביקור, המ"פ מתפאר בהשגים שלי. אז איך זה שבשגרה אני צריך להמשיך ולעשות את השטויות הרגילות? הרי כל אחד בפלוגה יודע שמספיקים רבע מהחיילים והנגדים לעבודה שוטפת. כל היתר עסוקים בכל שאר ההבלים שהצבא דורש.
לאט לאט הבנתי את המערכת. יש "מפקדים" שתפקידם לא לעשות דבר, ויש כאלה שעושים את כל העבודה השחורה. ולא תמיד זה קשור לדרגות, או לעבודה פיזית בפועל. יכול להיות חייל סדיר שלא יעשה כלום בשירות ועוד יזכה להערכה, ויכול להיות נגד בקבע בתפקיד רס"ר למשל, שלא יהיה לו רגע אחד של מנוחה וכולם יגידו לו מה לעשות. כולל חיילים סדירים.

לקראת סוף השירות גם די הבנתי למה כולם שונאים את המקום הזה. הרי לכאורה היו אמורים להיות מבסוטים. מקום ממוזג, שעות עבודה מסודרות, אין ברדק ברשימות השמירה והכל דופק כמו שעון. יש מקומות בצבא שעושים אותו דבר מתוך קארוון קטן ומסריח, חסר חלונות ודלתות על קצה של הר באמצע המדבר. מה שגורם לשנאה זה דווקא ה"יומיות". כשכל הפלוגה יוצאת כל יום הביתה, הפלוגה היא לא המקום הטבעי של החיילים. כל אחד חי לעצמו, ואין גיבוש כמו בבסיסים סגורים. כשהמטרה בשהייה בפלוגה היא ההמתנה ליציאה הביתה, כל שעות היום הופכות לסבל גדול ומתמשך. כזה שגדול ביום ראשון, ומתגבר לקראת יום חמישי בצהריים. לחץ הבית הורג את היכולת להנות מהמקום בו שוהים, כי זה לא הבית.
גם המפקדים בפלוגה הבינו את זה, ולכן ניסו לדחוף לכמה שיותר סיורים משותפים, ימי כיף, ימי חינוך ועוד פעילויות משותפות. הדבר הזה גם היה בעוכריהם, כי הרוב לא רצו בכלל לצאת לימים האלה, מחוסר רצון לראות את כל החיילים איתם גם בימי "כיף". בסופו של דבר הרוב כן יצא, חלק שהבינו שעדיף להסתובב עם כולם בחוץ מאשר בפנים, וגם תמיד ישנו הסיכוי הקטן שיחזרו מהר יותר הביתה – וחלק אחר שפשוט… הכריחו אותו. כן, במו עיני ראיתי את ס. מ"פ מתווכח עם אליסיה שטענה "טוב לי במחסן, לא רוצה ללכת. קשה לי, צוחקים עלי" בעוד הוא אומר לה "אליסיה – אין מחסן! את הולכת עם כולם וזהו זה!"
גם לי יצא להגרר עם הפלוגה לכמה מקומות, ביניהם סיור בירושלים (חצי חולה, חצי מת) סיור בחיפה – שמו אותי מלווה נשק. הרגשתי גיבור ישראל שמסתובב עם גלילון בדלית-אל-כרמל. כמעט כמו שרון בשוק של עזה ב71. ובגליל המערבי, ראש הנקרה, מערת קשת וזה. היו גם יציאות לא עם הפלוגה. פעם הצטרפתי לסיור בקברי צדיקים עם אוסף דוסים מהבסיס. ניר ניסה למנוע את זה ממני תוך שהוא מזכיר את רשימת חטאי מאז הגיעי לפלוגה ועד אותו יום "ואחרי שעשית את כל זה, אני אתן לך לצאת??" אבל בסוף נתן. גם יצאתי עם אוסף "נזקקי ת"ש", שזה חיילים בודדים, חיילים מסכנים וזה- ליום כיף בלונה-גל. בהתחלה חשבתי לוותר, אבל אז אמרה לי אפרת מהמחלקה הסמוכה בשביזות האופיינית למי שהרבה זמן בפלוגה "השתגעת? להשאר פה? תבוא, תשב באיזו פינה, תקרא ספר ותלך הביתה!!" חשבתי שתי דקות, והגעתי למסקנה שיש צדק בדבריה. נסעתי עם התשניקים, ובאמת התכוונתי לבלות מתחת לעץ. אך לפתע חלפה מחשבה במוחי; למה שאני אשב לי פה ואשתי תשב בבית? למה לא תבוא גם היא עם ילדי לשכשך במגלשות? והם הגיעו! משקיות החינוך והת"ש למיניהן יצאו גברים ואפילו הכניסו אותם על חשבון צה"ל הגדול.

מאז שנכנסתי לדישון ועד שעברה שנה וחצי בשירות התחלפו כל צוות הת"ש בבסיס. המשקית הייתה שני כאמור, וקצינת הת"ש הייתה נטלי. כן, אותה נטלי שקלטה אותי בבואי לטירונות במחנה שמונים כמשקית ת"ש. הגעתי לראיון בנושא השחרור המוקדם אצל נטלי. כמובן שזכרנו זה את זו ולהפך, סה"כ לא עבר הרבה זמן, והנה היא כאן כקצינת ת"ש מתחילה ומתלהבת בדיוק כמו שהייתה שם משקית מתחילה ומתלהבת. המתלהבת עבד לטובתי כמובן, כי אם הייתה פחות מתלהבת, שום דבר לא היה זז. היא החתימה אותי על טפסים, הודיעה לי שהיא חייבת לדבר על הנושא עם המפקד שלי, שזה כמובן המ"פ הזכור לרע, וש"תגובות יתקבלו בהמשך".
אכלתי כל כך הרבה חרא ממשרד הת"ש, וקיבלתי בצבא כל כך הרבה הבטחות שלא מומשו, כך שהציפיות שלי בנושא היו די קרובות לאפס. לא נדנדתי למשקית בנושא, ולא תכננתי כלום מלבד המשך השירות למרות שכבר הייתי שנה ועשרה חודשים בצבא. ואז בבוקר אחד זה הגיע. שני מתקשרת אלי:
"היי, קיבלת!!!! קיבלת את השיחרור המוקדם!!"
אני "או, באמת?"
"אתה מתרגש? אתה לא מתרגש??? תראה!! שחרורורררררר!!! אתה משתחרר!!!"
היא התלהבה כל כך, ממש כאילו הודיעו לה שהיא משתחררת.
ואני, אני טרם עיכלתי. כל כך הדחקתי את זה שכשזה בא פשוט לא הזיז לי הרבה.
אבל לאט לאט כן.
כשקיבלתי את ההודעה זה היה כחודש וחצי לפני השחרור. ממש קצת זמן כדי לארגן את כל מה שצריך. קודם כל, בפלוגה דאגו שאני לא משובץ אצלם למילואים. הם התחילו תהליכים להעביר אותי אליהם, אבל דברים נמשכים זמן. כל עוד אני שם, התהליכים מסוגלים "לדפוק". ברגע שאני משתחרר, השליטה עלי עוברת מידי הפלוגה ליחידת הקישור, ושם אין להם כל כך שליטה. דווקא לא ממש עניין אותי איפה אעשה מילואים, כי לא הרגשתי רגש מיוחד לפלוגה הזו. לא חשבתי על כך שאני עלול ליפול למקום שיטרטר אותי כמה פעמים בשנה לנקודה אחרת בארץ. אבל המילים של המ"פ למפקד המחלקה שלי ניר – "עוד חודשיים יש תרגיל גדול של שלושה ימים, ותדאג שהחייל המצטיין והמשתחרר יהיה פה בימים האלה!!" גרמו לי לחוש סלידה מסויימת. למה שבכלל ארצה לראות את כולם שוב כל כך מהר?? זו הסיבה שלא ממש פעלתי בעניין, ודווקא די קיוותי שלא יספיקו להעביר אותי אליהם. לפחות לא עד התרגיל.

בנוסף, השמירות. מי שמשתחרר מקבל חודש פטור מתפקידים לפני השחרור. בסמוך לזמן קבלת הודעת השחרור שמו אותי בכוננות החלפה. כלומר אם מישהו מבעלי התפקידים באותו יום לא יכול מסיבה כלשהי לשמור, אני הראשון שצריך להחליף אותו. זו לא הייתה פעם ראשונה שעשיתי כוננות, אבל הפעם חשתי תחושת בטן שמישהו הולך לדפוק אותי. תחושת הבטן הייתה כה חזקה שדאגתי לקחת גרביים להחלפה. כצפוי, ברגע האמת מישהו הבריז, וקראו לי למלא את מקומו. הייתי כל כך מוכן לזה, שאפילו לא הבעתי התנגדות קלושה מהסוג שמישהו שאמור לצאת הביתה מייצר. זה הפתיע אפילו את הרס"ר שלא היה רגיל לקבלת הקפצות בשלוות נפש ועוד ממני. בשמירה הזו קיבלתי את המשמרת של זה שהבריז. משמרת ראשונה, בעמדה מבודדת, תפקיד של "צעירים". הרבה זמן שלא עשיתי משמרת כזו, וקיבלתי אותה בחדווה מסויימת.
לאחר שבוע הגיעה הודעת השחרור, וכיוון שזה שהבריז צריך לעשות תפקיד במקומי, מסתבר שלא אעשה שמירות יותר!! זו הייתה השמירה האחרונה בדישון.

כעת, הגיע זמן הפרידות. נכסתי לנטלי הקצינתש להגיד תודה וזה, והיא הבליטה את כתפייה להראות שעלתה בדרגה ונפטרה מהסגמת. עשיתי את עצמי כלא שם לב, והודתי לה על הכל בחמיצות מסויימת. הייתה לי תחושה שלא עשתה מספיק, והשחרור לא הגיע בזכותה. לשני המשקית לעומת זאת הודתי מכל הלב. היא השקיעה, ואף עשתה ביקור בית אצל אישתי לצורך התהליך. נתתי לה שי סימלי; שעון קטן בצורת צפרדע לשולחן המשרד. שיזכיר לה שיש הרבה שמחכים בחוץ לתורם…
המ"פ נראה קצת מבואס מזה שלא הצליח להחזיק אותי עוד תחת כנפיו, אבל לא הראה דאגה גדולה. חיילים באים וחיילים הולכים כל הזמן, בטח יגיע עוד מישהו שבאמת למד אלקטרוניקה ויעשה שם משהו מועיל.
ביום השחרור עצמו הגעתי לבסיס, נפטרתי מכל הציוד, ואמרתי שלום לכולם. לא עשיתי "פריסה" – סוג של סעודת חטיפים שמשתחררים עושים – כי לא באמת הרגשתי משהו למישהו שם. באופן מפתיע, זה היה היום הראשון שבו לא היה מספיק מקום בהסעה לבסיס בבוקר, והיו צריכים להוריד ממנה חיילים. בתור הכי "צעיר" בהסעה הייתי אמור להיות זה שיורד, אבל שתי חיילות ריחמו עלי שלא אצטרך לשלם על נסיעות בבגדים אזרחיים וירדו במקומי.

למחרת היום נסעתי לבקו"ם להשתחרר. אווירת החופש מילאה אותי, לא היה אכפת לי שבו במקום קיבלתי שיבוץ מילואים בגדוד מילואים פלמוני כלשהו, ולא היה לי מושג מה זה אומר וכמה חרא עוד אלך לאכול מזה. ניר התקשר אלי לוודא היכן שמו אותי, ומלמל על כך שאני עוד הולך לרוץ על הג'בלאות במקום לשבת מול המזגן, ושהוא מטפל בזה.

וכך, עם אישור נסיעה על אזרחי שתקף ליום אחד וחוגר מילואים, עליתי על אוטובוס דן לתחנה המרכזית בתל אביב אל החופש.

הייתי עושה את כל זה אם הייתי יודע מראש מה אעבור בדרך? לא יודע. המדינה הרוויחה ממני משהו? כנראה שכן, אבל זה עלה לה הרבה כסף. השירות נתן לי משהו כאדם? כישראלי בארץ? הרבה. למדתי על שרידה במערכות גדולות, על התנהלות מול אנשים רעים ובעלי כוחות, על עבודה ועל משמעות ניצול זמן. במשוואה של מי תרם למי יותר, אין ספק שהצבא הוא זה שתרם לי הרבה יותר ממה שאני לו. ואני לא מדבר על כסף. אני מדבר על נסיון חיים. מעולם לא הבנתי יותר טוב את המשפט "הצבא יעשה ממך בנאדם".

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- 16/05/2016 ב- צבא

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

ואז התשובה לכל שאלה הייתה: "אנחנו במלחמה"!

בפרק הקודם, קצרים מחיי הבסיס.

בקיץ 2006 היינו אשתי ואני בהריון. הכל התנהל למישרין. גם בבית וגם בצבא. אפילו אני התרגלתי קצת לבסיס ושגעונותיו. כשהודעתי להם על כך, הם קצת החמיצו פנים ואמרו שמגיע לי חודשיים פטור מתפקידים ושמירות למינהם. חודש לפני מועד הלידה וחודש אחריה. ו"שבוע חופש על חשבון המערכת" כפי שהבטיחה המש"קית ת"ש. הכל נראה כל כך שליו, כל כך בסדר. שום דבר לא התריע על מה שעומד להתרחש.
בט"ז בתמוז (12/7/06) נולדה ביתי. ביום שלמחרת, פרצה מלחמת לבנון השניה. כבר באותו יום כשעמדתי במחלקת יולדות וראיתי מהחלון מסוק קוברה נוחת במנחת בית החולים ומתוכו יוצאים עשרות חיילים עם אלנוקות, התחלתי לחשוד שמשהו כאן שונה מהרגיל. בצהרי היום ישבתי בבית. בחדר הסמוך בני הקטן – שעכשיו הוא בעצם "הגדול" – ישן. ופתאום אני שומע פיצוץ מעט מרוחק. לא התייחסתי במיוחד. ואז נשמע עוד אחד, ועוד אחד ועוד. בחמישי כבר הסתכלתי מהחלון וראיתי "משהו" נופל מהשמים ומפוצץ את הפארק שממולי. לקח לי עוד 3 שניות בערך להבין שזו התקפת טילים. רקטות ליתר דיוק. זה היה נראה לרגע בלתי נתפס; רקטות מעופפות הן עניין של ישובים רחוקים על הגבול. ופתאום כאן? באמצע העיר?

_____017

ההפצצה הזו שראיתי מהחלון חזרה אלי בחלום אחרי כשבוע. ממש שמעתי את הבומים והתעוררתי. וזה למרות שהייתי הרחק משם. עד היום החלום הזה חוזר לעיתים בוואריציות שונות. אני חושב שהיו כאלה גם לפני המלחמה הזו, אבל מאז הם לבשו צורה וצבע יותר ממשיים.
בהמשך היום עוד הייתה תקווה שזה מטח חולף והשגרה תחזור, אבל פתאום הגיע עוד אחד ועוד אחד. השהייה בעיר הפכה מסוכנת. למחרת היה יום שישי. בקושי הצלחנו להחלץ ולהשתחרר מבית החולים, שגם הוא עמד בקו האש, והשהייה בו הייתה פשוט מסוכנת. ברחנו לבית ההורים שלי, שכמובן שמחו לראות אותנו כל כך מהר. אני כמובן שמחתי פחות, המצב נראה הזוי. השבת עברה ויום ראשון הגיע. דיברתי עם הבסיס; המנוולים נצמדו להוראות הנוקשות שמי שנולד לו משהו, מגיעה לו בהחלט חופשה של שבוע – על חשבון ימי החופשה שלו. בשלב הזה זה היה מה שהתעסקנו איתו. לא אני ולא הם התחילו להפנים שהתחילה מלחמה.
לאחר שבוע, בלית ברירה, חזרתי לבסיס. בסיס דישון גם הוא ממוקם בקו האש, ולא היה תענוג גדול להיות בו בזמן מלחמה. בעצם מסתבר שהמקום הכי גרוע להיות בו בזמן מלחמה זה הצבא. כי נכון שאתה ג'ובניק, ונכון שמה שעושים בבסיס ממש לא נחוץ בזמן חירום, אבל אתה חייל מושתן. המפקדים שלך רוצים בדיוק להוכיח שהם כן חיוניים בזמן מלחמה, ושכאילו המקום המצ'וקמק שהם מנסים לתחזק זה מה שיעצור את חיזבאללה. אז פתאום התחילו משמרות מסביב לשעון. המחלקה תמיד פתוחה, וכל מה שמגיע מהשטח נכנס לבדיקה מידית ויוצא החוצה במהירות האפשרית. היה אפשר לחשוב לרגע שבזמן חירום כזה תהייה מסה של עבודה, ושכל העבודה הרגילה של השגרה תפסק ותדחק לצד. מה שקרה בפועל זה בדיוק ההפך. העבודה הסדירה המשיכה להגיע כרגיל, וכיוון שהיו משמרות לאורך כל היום והלילה (כולל קבלת ציוד בהפסקת צהרים!!) העבודה התייעלה פלאים, וכך לא נותר כמעט דבר לעשות במשך היום. מה שיותר מטריד זה שכל הקשקושים הרגילים שזה אסיפות מחלקה, נקיונות, תורנויות וכו' – שזה דברים נחמדים לשגרה, אבל אולי קצת מיותרים בזמן מלחמה – נמשכו כמעט כרגיל. ואז כשחייל טועה העיז להתרגל לשגרה המדומה ולבקש בקשה תמימה כמו יציאה מוקדמת, או שאר ענייני ג'ובניקים , קיבל סירוב ותמה על כך – התשובה שקיבל הייתה "אנחנו במלחמה!! תתחילו להבין את זה"
בשאר הארץ התחושה הזו רק התגברה. דוגמה לכך הייתה זימון שקיבלתי לכנס הכנה לקק"צ (קורס קצינים) בבה"ד 20 בעיצומה של המלחמה. ציפיתי שזה יבוטל או ידחה, אך להפתעתי נשלחתי לשם. מי אני שאתגד? כנס כזה לא נמשך יותר מחצי יום, וזה גם קרוב לבית ההורים. למחרת קיבלתי טלפון עצבני מניר; "איפה אתה?? למה לא חזרת אחרי הכנס?" הוא באמת ציפה שאחזור, כי לכאורה אני ישן בבסיס והוא בנה עלי לתורנות או קשקוש אחר. איכשהו, הוא לא הבין שאני נאלץ לישון שם שלא מרצוני, ובכל הזדמנות אפשרית אני אשן בכל מקום אחר?
בלילות ישנתי בבסיס. כי לא יכלתי לחזור כל יום להורים שלי בגלל המרחק, והביתה לא רציתי לחזור בגלל ההפצצות. עדיין, הבסיס היה נחשב מקום בטוח יותר. וכך באורח פלא, התבזבז לו ה"חודש בלי תפקידים" על שינה בבסיס. כמובן ביקשתי לשנות את זה, ולקבל תפקידים עכשיו וחופש אח"כ, אבל נתקלתי בחומה בצורה ומגעילה; "אי אפשר לעשות דבר כזה. חודש אחרי הלידה זה החודש הזה, והוא לא זז, אבל אתה יכול להחליף תפקידים עכשיו ושיחזירו לך אח"כ" – נדיבות של ממש.
לא ששתי להחליף תפקידים, כי מנסיוני לא תמיד מחזירים אותם… אבל תפקיד או שנים כן החלפתי. ואף החזירו לי אותם עם מעט לחץ פיזי מתון.
בחדרי שבמגורים התאכסנו להם מספר מילואימניקים. לא הבנתי מה הם בדיוק עושים, אבל הם הצליחו להפוך את החדר לזולה, כולל דלי קרח עם בירות. בזמן שהייתי אצל ההורים ב"חופשת הלידה" הטילו איסור על שינה בקומה השלישית, ששם היו חדרי המגורים של הפלוגה. אני לא ידעתי על כך, וכך זכיתי בשינה סבירה בחדר שלי במקום במגורים מסריחים. למילואימניקים כנראה לא היה אכפת מהאיסור, אולי הם לא נוטים להתפוצץ בקלות. כזכור, החדר היה "חדר אסתמטים" כך שבנוסף לניקוי השבועי הוא היה אמור לעבור ניקוי יומי ולהיות ממש סטרילי. וכך למרות הזולה הוא עדיין היה בדרגה מעל מגורים מסריחים סטנדרטיים. הצלחתי לישון שם בלילות, לפחות בלילות לא ירו כלום. בימים היו לנו התראות ממוקדות מאוד על ירי. בצורה מאוד מוזרה היינו מקבלים כבר בבוקר הוראה שבין 11:30 ל12:30 למשל אנחנו יושבים במקלט. לא ברור מאיפה זה בא ולמה, וגם אף פעם לא קרה שנפלו באיזורנו טילים בזמן ההתראות האלו.
בשלב מסויים כולם הפנימו שמדובר בסוג של מלחמה. כיוון שמדובר בבסיס ג'ובניקים, כל פלוגה תרמה חיילים ל"צוות לוויות". חבורת חיילים שיצעדו בלוויות של חיילים מהחזית וידאגו להלוויה צבאית עם מטחי כבוד וכל מה שצריך. הפלוגות הלוחמות לא יצאו מלבנון בשביל לוויות, וזו הייתה הדרך לספק חיילים להלוויות האלו. גם אני כחייל צעיר ולא מועיל נשלחתי עם עוד מספר חיילים מהפלוגה לצוות הזה. עמדנו לנו שם אחר הצהריים מאחורי בניין המפקדה – כל החיילים מכל הפלוגות, ורס"ר הבסיס סקר אותנו בזה אחר זה כמו בסצנה מסרט בורקס;
"אתה! מה זה השערות האלה?? רוץ ותחזור לפה מסופר!"
"אתה, תוריד ת'משקפי שמש! מזת'ומרת יש'ך פטור משמש?? לך לפלוגה שלך ותגיד שיחליפו אותך כי יש לך שמש!"
"ואתה!" – הרס"ר ניגש אלי
"למה יש לך זקן??"
"הממ, כי אני דוס.."
"תחזור לפלוגה ותגיד שלא טוב, צריך מישהו אחר. זקן זה לא יפה!!"
חזרתי למחלקה צוהל ושמח והודעתי לניר שאני לא טוב ללוויות, כי "זקן זה לא יפה" ושישלח מישהו יפה.
הוא התעצבן כמובן. מאוד.
"מה זאת אומרת זקן זה לא יפה?? דרוזי זה כן יפה? מה זה הקשקוש הזה??"
אך כל מפקדי המחלקות והפלוגות ידעו היטב, שמי שבאמת נמצא מעל כולם בבסיס זה הרס"ר, ויהיה חבל להתווכח. חיש קל הוחלפתי בחייל אחר, יואב המסכן. וגורלי אף שפר כי משקפי השמש למשל, שגם היה מהמחלקה שלי, חטף על העניין בצורה רצינית;
"אה, אז יש לך פטור משמש? אתה לא מוכן להוריד את המשקפיים? אין בעיה. יש חייל שבדיוק עכשיו יוצא לשמירה. אתה מחליף אותו, והוא ילווה לוויות במקומך"
וכך היה.
עדיין, מזל שניצלתי מצוות הקברנים, כי למרבה הכאב הייתה להם לא מעט עבודה, והם נשארו ללוויות גם בימי חופש כמו חמישי ושישי. כן, אצל ג'ובניקים לא משנה מלחמה או לא מלחמה, מי שנשאר כל השבוע בבסיס יוצא בחמישי בצהריים.
גם בנושא הזה הייתה לי התקלות עם המ"פ. יום חמישי אחד הוא נכנס והוא שואל אותי כבדרך אגב "אה, אתה לא עושה פה שבת?"
"אני בחודש פטור מתפקידים. מה קשור שבת?" – עניתי
"לא קשור לתפקידים" הוא עונה,
"יש תורנות של צוות כאן במחלקה. המקום פתוח 24 שעות, 7 בימים בשבוע. אנחנו במלחמה שכחת??"
"כן, אני זוכר. אבל מה קשור מה שאנחנו עושים כאן למלחמה?? זה לא פיקוח נפש! אסור לעבוד כאן בשבת!" – כך אני.
זו הייתה טעות כמובן, לרמוז לו שהמחלקה מיותרת לחלוטין בזמן חירום. הוא מיד התלהט;
"לא פיקוח נפש אתה אומר. בוא נראה – שולף את המירס מחגורתו – אני מתקשר לרב הבסיס.."
באופן מפתיע, רב הבסיס עונה לו מיד. הוא שם אותו על רמקול:
"תגיד לי דודו, מותר לחיילים לעבוד כאן בשבת?? מה שאנחנו עושים נחשב פיקוח נפש??"
"בטח בטח עונה 'הרב הגאון דודו', מותר ואף חובה לעשות את כל מה שצריך שהכל יהיה כשיר למלחמה!!"
"תודה דודו, זה מה שרציתי לשמוע" – וניתק.
בהבעת ניצחון הוא פונה אלי; "רואה? אתה תשב פה, בשבת, כמו כולם ותעשה מה שצריך".
"אם כך" אמרתי לו – "אני מעדיף לשמור"
"מה??"
"כן. אני אתחלף עם כל חייל ששומר באותה שבת, והוא ישב כאן"
"סבבה" הוא אומר – "מקובל עלי"
וכך נפרדנו. כל אחד עם הניצחון שלו.
הויכוח היה בסופו של דבר מיותר לחלוטין. ה"מלחמה" נמשכה כידוע, כשלושה שבועות. ואיכשהו הצלחתי לא להשאר בבסיס בשבתות האלה.
עם כל הכבוד למחלקה ולמצב החירום, אני פשוט לא חושב שהמקום הזה נועד לטיפול בתקלות בזמן אמת ובמצב חירום. הוא טוב לתחזוקה שוטפת ולדברים קבועים. בפעם אחת מהפעמים הבודדות במלחמה כשנכנס קצין במשמרת לילה וביקש שנתקן לו, אף אחד לא בדיוק ידע מה לעשות איתו. מרחנו אותו קצת ונפנפנו הלאה.
הביתה קפצתי במשך הזמן הזה רק פעמיים או שלוש. פעם אחת אחרי שחזרתי מהורי בפעם הראשונה כדי לקחת בגדים וציוד. אפילו מדים לא היו לי לחזור איתם, ונסעתי באוטובוס עם מדים שאולים של גיסי וכומתת נח"ל ירוקה בכותפת. ישנתי בלילה בביתי, ובבוקר נסעתי לבסיס. למרבה הפלא, ההסעות לבסיס נמשכו כרגיל מהעיר המופצצת.
פעם נוספת חזרתי במוצאי שבת הביתה. לא היה טעם לחזור לבסיס בזמן כזה. בדרך פגשתי את השכן שלי, והחלפנו כמה מילים (!!) לרוב אני מדבר עם שכנים רק אחרי שאנו גרים זה לצד זה כמה שנים לפחות. ישנתי בקומה התחתונה, כי שם זה בטח יותר מוגן מהפצצות.. אוי התמימות. בכל מקרה, בלילה גם המחבלים נחים. בכיורי המטבח נשארו צלחות במשך שלושה שבועות. טוב, אני לא בא הביתה פעם בשבוע כדי לשטוף כלים.
ואז הגיע תשעה באב. ארוחה לפני הצום אכלתי בחדר האוכל הדוחה בבסיס. אוכל מגעיל, פסטה דבוקה ושאר שאריות לאוכלים ארוחה בשעה לא שגרתית. חשתי את האבל. אח"כ ישבנו לנו על הרצפה בבית הכנסת של בסיס דישון וקוננו. גם הרב הגאון דודו היה שם. למחרת קפצתי על החצי-יום-חופש שמגיע למי שצם, ונסעתי לאשתי ולילדי.

ואז פתאום, הכל נגמר. ההפצצות הפסיקו, והשיגעון שאחז בכולם אט אט חזר לשגרה. אמנם בבסיס ניסו למשוך את הכוננות והמלחמה לעוד כמה זמן, אבל עם הזמן גם זה דעך. היה יום כזה שרצו להשאיר אותי בכוננות, אבל ניר יצא גבר ושאל אותי בשושו "מתי האוטובוס האחרון שאיתו תוכל להגיע הביתה?"
לא הבנתי את כוונתו, ועניתי "אין בעיה, גם בעשר אני יכול לצאת.."
ואז אמר "טוב, עשר זה מאוחר. נגיד שבע. תישאר עד שבע בכוננות ותלך". וזה מה שהיה.
אני יכול לתאר את המלחמה הזו כסיוט מתמשך שלא ידעתי מאיפה הוא בא ומתי יגמר. כל הדברים שבאו ביחד, ילדתי הקטנה, ההורים, הרצון לשמור על המשפחה במקום בטוח, אבל גם להיות איתה. הרצון לשמור על עצמי, והרצון להיות בבית. בבסיס לא הרגשתי אחוות לוחמים או אחוות שבוזים. כי למרות שרוב אנשי הבסיס גרו באיזורים המופצצים, כולם יצאו הביתה כל ערב יפה יפה. אולי לא היו להם הרבה ברירות, אבל זו לא נראתה מלחמה.

 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- 26/11/2015 ב- צבא

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,