איך השתחררתי מצה"ל ונלכדתי במילואים

אחרי כשנה וחצי בצבא, התחלתי לחשוב מה לעשות בעתידי. בפלוגה לא רק רמזו, אלא אמרו בפה מלא שהם מעוניינים בי שאשאר לקבע, וזה עוד בטרם קיבלתי דרגת סמל. כבר בשנה וחודשיים לשירות הם אולצו להוציא אותי לקצונה, וזה למרות שהבעתי את חוסר רצוני, וגם הם לא היו מעוניינים בזה (מי שיוצא לקצונה בטוח לא יהיה בפלוגה. אין קצינים בפלוגה) כי הם רצו אותי איתם. נו טוב, לא ממש קורס קצונה אלא יותר ראיון עם סגן מפקד החימוש בפיקוד צפון שישכנע אותי למה רצוי מאוד שאצא לקצונה.
כשישבתי אל מול האאוטלוק של ניר, מפקד המחלקה, גם ראיתי את המייל שנשלח בנושא:
לכבוד… בלה בלה
למכותבים שלום רב,
גם החייל אאאם אאם מחוייב להגיע לראיון ס. מחש"פ מפני שלפי נתוני האיכות שלו מתאים מאוד לקצונה. ס מחש"פ רוצה לבחון זאת בעצמו.
טיפולכם בהתייצבות החייל.

בברכה,
כמובן שהתייצבתי אצל "הס. מחשפ" בזמן שנקבע, ושם בצריף העלוב שלו הסברתי לו שעם כל הרצון שלי לתרום, אין בחיל החימוש שום אופציה לקצין מקצועי שלא כולל תפקיד פיקודי או שניים, לפחות בתחילת הקריירה, ואני לא מעוניין בשום תפקיד פיקודי משום סוג. אם יש לו הכוחות להחריג אותי – בבקשה. לא היו לו הכוחות, וגם לי לא היה הרצון, וכך נפרדו דרכינו לשלום. אני שמתי פעמי לחדר האוכל כדי להאריך את השהות שלי בבסיס הנ"ל לאחר השעה 12, כך שלא אצטרך לחזור לבסיס דישון באותו יום, וכך זכיתי גם בחצי יום חופש שלא מן המניין, ובעצבנותו של ניר שחש שאני ממש שייך לו וצריך לדווח על כך שאני לא מתכוון להגיע לבסיס שעתיים לפני הזמן שאני צריך לחזור ממנו.
אז אופציית הקצין כבר לא הייתה, אופציית הקבע נראתה פתוחה וסלולה, ויתכן שאפילו הייתי מנסה אותה. אבל לאשתי הדבר לא נראה כלל וכלל. אם אני רוצה להמשיך למסלול קבע, אצטרך קודם כל להשלים שלוש שנים בשירות חובה. ובנתיים השירות הזה כולל עבודה מלאה משבע בבוקר עד שש בערב, לילה אחד שמירה בשבוע, ושבת מדי פעם. והקטע הוא שגם בקבע הדבר ישאר דומה. לפחות בשנים הראשונות. כמובן שגם בעיני הדבר לא מצא חן במיוחד, אבל עדיין הייתי מוכן לסבול כמה שצריך כדי שהעניינים יעבדו כמו שצריך.
ברגע שהאופציה להמשיך בצבא נפסלה, אוטומטית החלטנו לפעול לקיצור השירות לשנתיים. הצבא לא שש לשלם משכורות לחיילי חובה, ולכן ג'ובניקים המקבלים תשלומי משפחה נזרקים אוטומטית אחרי שנתיים גם אם לא מעוניינים. כמובן שאצלי הדבר לא היה כך. גישוש אצל שני המשקית ת"ש העלה ששמי לא נמצא בשום רשימה לקיצור שירות, ואני מתוכנן יפה יפה לשלוש שנים. הסברתי לה שאני מעוניין לקצר את השירות, אני נשוי עם שני ילדים, ואני צריך עכשיו ראיון עם קצינת הת"ש כדי לקדם את הנושא.
תהליכים בצבא לוקחים הרבה זמן, ואני התחלתי את התהליך כשאני מקווה שהוא יסתיים לפני הזמן בו אני צריך להשתחרר…

במקביל נמשכו החיים הרגילים בצבא. קודמתי לדרגת סמל, שזה נותן כמה דברים שאולי נראים שוליים, אבל משמעותיים מאוד. קודם כל, פטור מתורנות מחלקה. לא עוד ניקוי שירותים וסחיטת סמרטוטים. פטור מתורנות חדר אוכל, שזה אומר ששוב לא כל עוזר טבח שמתמחה בסטייקים על האש יתפוס עלי תחת וישאיר אותי לגרוף מים עד אחר הצהריים. הדבר השלישי זה קידום לתפקיד כיתת כוננות במקום תפקידי שמירה. כיתת כוננות זה אחד התפקידים הטובים, כיוון שהוא מאפשר שנת לילה רצופה ללא הפרעות. תפקידי חיילים בכיתת כוננות מסתכמים בעמידה בטרימפיאדות בכניסה לבסיס בזמן היציאה בערב, ובזמן החזרה בבוקר. בשאר הזמן רק צריכים לשהות בחדר הכוננות וזהו. אמנם יש את הטרדת הקצין התורן שלפעמים יכול להיות ממש נודניק ומצפה שכל אחד ממש ידע את תפקידו בפריסת מחסומים בזמן הקפצה, אבל גם המורעלים הכי גדולים שבבסיס לא נהגו להקפיץ הקפצות תרגול אחרי 10 בלילה.
הפטור מתורנות חדר אוכל היה ממש משמעותי בשבילי, כי באמת נמאס לי מהחרא הזה. מילא שמירה, גם ככה אני בבסיס כל הלילה מה זה כבר משנה אם אני ישן בעמדה או במיטה. אבל בחדר אוכל צריך לעבוד, קשה, וגם יש את אפקט לחץ הבית. מי שמסיים תורנות זכאי ליציאה מוקדמת, אבל כדי לצאת ביציאה המוקדמת, הוא צריך לסיים את נקיון חדר האוכל מוקדם… ממש פרדוקס רצפת חדר האוכל. לפעמים יש טבח נורמלי, אבל לפעמים יש שם בהמה סרוחה -חתיכת זוהמה שהכי גבוה בחיים שיגיע זה הטבח הג'ובניק- וכדי לנצל את עליונות מעמדו הוא מתעמר בתורני המטבח;
"אבל אני לא יכול לשלוח אתכם עכשיו, תראו את החצר שמול חדר האוכל! יש שם בדלי סיגריות ליד הגדר הרחוקה!"
כל הסברינו שהבדלים האלו שייכים ללגיון הירדני שהיה בבסיס לפני פלוגות הפלמ"ח שכבשו את הבסיס בתש"ח – ובדיוק עישנו מול חדר האוכל – לא התקבלו על דעתו.
"ומה, אם רס"ר הבסיס יעבור פה ויראה אותם, הוא יגיד שזה באחריותי!"
המקרה הזה בדיוק קרה ביום אחד שממש הייתי חולה, וכל שביקשתי היה לסיים עם החרא הזה ולהגיע הביתה ביציאה מוקדמת. היה לי ממש חום וחולשה, אבל זה לא עניין אף אחד. ביקור במרפאה לא העלה דבר כי בבוקר כשהלכתי לשם החום שנמדד לא היה מספיק גבוה, רק 37.3, וזה נחשב מספיק בריא. אני יודע שבצהרים הוא כבר טיפס לגבהים אחרים, אבל כבר לא היה לי כח לכל התהליך, והעדפתי פשוט לגמור עם העניין וללכת הביתה בדרך הרגילה.
ביום אחר שכבר בבוקר בבית הרגשתי חולה לגמרי, אף אחד בבסיס לא הסכים לוותר על יום עבודה שלי. יש מקומות שבהם המפקד יכול להחליט על "יום ד' ", שזה אומר שהוא פשוט נותן לחייל יום מנוחה בבית על חשבון המערכת, אבל לא כאן בדישון. ניר הכריח אותי להגיע למרפאה בבסיס צבאי קרוב כלשהו שיחליט אם להוציא לי גימלים (= ימי מחלה בצבאית מדוברת) או לא. אחרי כמה שעות חיכיון שם המרפאה החליטה שהיא לא יכולה לקבל אותי כי הבסיס שלי לא מספיק רחוק, ויש לי מרפאה בבסיס אז שאתכבד ואסע לשם. גם אם הדרך לוקחת שעתיים במקרה הטוב. התכבדתי ונגררתי לבסיס, כשהגעתי למרפאה בדישון כבר היה צהריים. מדידת חום לא העלתה יותר מדי, והרופא הוציא בלי חשק גימל אחד, שיעזור לי רק להגיע כעת הביתה, ולחזור למחרת לבסיס.

בפעם השלישית שזה קרה, כבר הייתי חכם הרבה יותר. מראש הצטיידתי במדחום משלי ולפי החום ידעתי אם כדאי לנסות משהו במרפאה, או שפשוט עדיף לשבת בפלוגה ולעשות את עצמי עושה משהו. כג'ובניק מומחה כבר שמעתי את כל הסיפורים והשיטות על העלאת חום והוצאת גימלים. החל בשמפו לעיניים שגורם להם להתאדם ולהפיק סימפטומים של דלקת עיניים, המשך בשתיית אפר (!!) כדי להעלות חום, וכמובן כל הסיפורים הקיצוניים על שבירת ידיים ורגליים. בפעם הזאת שהחום שלי היה גבולי, ההרגשה שלי הייתה ממש חולה והרגשתי שאני שוב הולך לאכול קש במרפאה, תכננתי את צעדי היטב. קודם כל נמנעתי מהשעות העמוסות בבוקר, בהן מחכים זמן רב מדי לחובשת והרופא, וכיוונתי לשעות הצהריים בהן מוציאי גימלים כבר נחים, כי היום הזה נגמר. עליתי לחדרי במגורים, ולגמתי כוס בריאה מאוד של מים חמים מאוד – על גבול הרותחים. מדידת החום במדחום שלי העלתה 39.3. בהחלט חום מספיק ומכובד לכל הדעות. בריצה קלה דילגתי למרפאה, בשביל להעלות את הדופק במקביל. למזלי לא היה אף חייל בתור, ונכנסתי ישירות לחובשת. היא מדדה את החום ופניה צהלו, חולה אמיתי! אולי הראשון מהבוקר… גם לחץ הדם הגבוה והדופק המהיר אישרו שלא מדובר בטריק. חיש קל דחפה אותי במהירות לרופא לפני שאמות כאן ועכשיו. הרופא הציץ בי מלמטה למעלה, דחף מקל לגרון האדום משתיית המים החמים, ופסק "שלושה ימי גימלים! לשכב במטה ולא לזוז"
אח, שמחה כזו בדרך לפלוגה עוד לא הייתה. כולם הסתכלו בפתק הגימלים ביראת כבוד. את השמירה באותו לילה חיש קל החלפתי עם מישהו (כן, פלוגה עם כבוד. מי שמוציא גימלים ביום השמירה יחזיר אותה מרצונו, או בעל כורחו) ואף ציינתי באורך רוח שאם מישהו לא מתכוון להחליף אותי, אני אשאר לשמור על אף הגימלים. משרק אמרתי את המשפט הזה הרס"ר הזדעזע, ואמר שלא משנה מה יקרה, הוא לא נותן לי לשמור במצבי. וכן, אפילו החזרתי לאותו אחד את השמירה שלו.

משהגיעה למ"פ הידיעה על כך שאני מתכוון לזרז את שיחרורי בתום שנתיים לשירות, הוא קרא לי לשיחה.
"מה, לא טוב לך פה? אתה לא מאושר פה? אתה מקבל פה כסף כמעט כמו בקבע, מה רע לך להמשיך?"
ובנימה זאת הוסיף, שאיכשהו לא נראה לו בכלל שאקבל את קיצור השירות הזה.
"נורא קשים פה בעניינים האלה" אמר – כשהוא מתכוון בעצם לעצמו. הוא זה שאם ישאלו אותו אם לקצר או לא, ימליץ בפה מלא להשאיר בשירות.
הסברתי לו את המצב בכנות, שלא נראים לי הסבבים בשמירות, ושאני לפחות פעם בשבוע נשאר לילה, ואז הוא שואל;
"למה, כל כמה זמן יוצא לך לעשות שבת?"
כאילו שהוא לא יודע.
"כל שבע או שמונה שבתות" עניתי
"נו, זה שום דבר! פעם הסבבים היו כאלה שפעם בחודש היו עושים שבת! אתה לא מעריך את החיים הטובים שיש לך פה!"
חתיכת דרעק.

באותם ימים הייתי ממש חביב המפקד. מבחינת עבודת מחלקה עשיתי מעל ומעבר בפרוייקטים מיוחדים שלא קשורים לעבודה הרגילה. בניגוד לשאר החיילים ואנשי הקבע עבדתי גם עם הראש, והצלחתי להגיע להמצאות ודברים שאף אחד מהיתר לא חלם. אנשי קבע הסתכלו עלי בפליאה כשהדגמתי להם איך ניתן להגיע באמצעים פשוטים למדי לדברים טכניים מסובכים שאפשריים כרגיל רק במפעלים או בציוד יקר. במקום ההוא כל דבר כזה נקרא "הצעת יעול", ומתוגמלים עליה בכסף. עוד אחרי שהשתחררתי מהשירות קיבלתי כספים כאלה לחשבון הבנק. סביר מאוד להניח שאף אחד לא רצה לאבד אותי.
אמנם תוך כדי כל זה תפסתי תחת, והרגשתי לא בנוח לחזור ולעשות את עבודת המחלקה הרגילה. הרי כולם משתחווים לי, ונותנים לי נגד קטן וכמה חיילים שיעשו בשבילי עבודה שחורה בפרוייקטים שאני מתכנן, וכשמגיע קצין חימוש ראשי תת-אלוף משהו, או אלוף פיקוד הצפון לביקור, המ"פ מתפאר בהשגים שלי. אז איך זה שבשגרה אני צריך להמשיך ולעשות את השטויות הרגילות? הרי כל אחד בפלוגה יודע שמספיקים רבע מהחיילים והנגדים לעבודה שוטפת. כל היתר עסוקים בכל שאר ההבלים שהצבא דורש.
לאט לאט הבנתי את המערכת. יש "מפקדים" שתפקידם לא לעשות דבר, ויש כאלה שעושים את כל העבודה השחורה. ולא תמיד זה קשור לדרגות, או לעבודה פיזית בפועל. יכול להיות חייל סדיר שלא יעשה כלום בשירות ועוד יזכה להערכה, ויכול להיות נגד בקבע בתפקיד רס"ר למשל, שלא יהיה לו רגע אחד של מנוחה וכולם יגידו לו מה לעשות. כולל חיילים סדירים.

לקראת סוף השירות גם די הבנתי למה כולם שונאים את המקום הזה. הרי לכאורה היו אמורים להיות מבסוטים. מקום ממוזג, שעות עבודה מסודרות, אין ברדק ברשימות השמירה והכל דופק כמו שעון. יש מקומות בצבא שעושים אותו דבר מתוך קארוון קטן ומסריח, חסר חלונות ודלתות על קצה של הר באמצע המדבר. מה שגורם לשנאה זה דווקא ה"יומיות". כשכל הפלוגה יוצאת כל יום הביתה, הפלוגה היא לא המקום הטבעי של החיילים. כל אחד חי לעצמו, ואין גיבוש כמו בבסיסים סגורים. כשהמטרה בשהייה בפלוגה היא ההמתנה ליציאה הביתה, כל שעות היום הופכות לסבל גדול ומתמשך. כזה שגדול ביום ראשון, ומתגבר לקראת יום חמישי בצהריים. לחץ הבית הורג את היכולת להנות מהמקום בו שוהים, כי זה לא הבית.
גם המפקדים בפלוגה הבינו את זה, ולכן ניסו לדחוף לכמה שיותר סיורים משותפים, ימי כיף, ימי חינוך ועוד פעילויות משותפות. הדבר הזה גם היה בעוכריהם, כי הרוב לא רצו בכלל לצאת לימים האלה, מחוסר רצון לראות את כל החיילים איתם גם בימי "כיף". בסופו של דבר הרוב כן יצא, חלק שהבינו שעדיף להסתובב עם כולם בחוץ מאשר בפנים, וגם תמיד ישנו הסיכוי הקטן שיחזרו מהר יותר הביתה – וחלק אחר שפשוט… הכריחו אותו. כן, במו עיני ראיתי את ס. מ"פ מתווכח עם אליסיה שטענה "טוב לי במחסן, לא רוצה ללכת. קשה לי, צוחקים עלי" בעוד הוא אומר לה "אליסיה – אין מחסן! את הולכת עם כולם וזהו זה!"
גם לי יצא להגרר עם הפלוגה לכמה מקומות, ביניהם סיור בירושלים (חצי חולה, חצי מת) סיור בחיפה – שמו אותי מלווה נשק. הרגשתי גיבור ישראל שמסתובב עם גלילון בדלית-אל-כרמל. כמעט כמו שרון בשוק של עזה ב71. ובגליל המערבי, ראש הנקרה, מערת קשת וזה. היו גם יציאות לא עם הפלוגה. פעם הצטרפתי לסיור בקברי צדיקים עם אוסף דוסים מהבסיס. ניר ניסה למנוע את זה ממני תוך שהוא מזכיר את רשימת חטאי מאז הגיעי לפלוגה ועד אותו יום "ואחרי שעשית את כל זה, אני אתן לך לצאת??" אבל בסוף נתן. גם יצאתי עם אוסף "נזקקי ת"ש", שזה חיילים בודדים, חיילים מסכנים וזה- ליום כיף בלונה-גל. בהתחלה חשבתי לוותר, אבל אז אמרה לי אפרת מהמחלקה הסמוכה בשביזות האופיינית למי שהרבה זמן בפלוגה "השתגעת? להשאר פה? תבוא, תשב באיזו פינה, תקרא ספר ותלך הביתה!!" חשבתי שתי דקות, והגעתי למסקנה שיש צדק בדבריה. נסעתי עם התשניקים, ובאמת התכוונתי לבלות מתחת לעץ. אך לפתע חלפה מחשבה במוחי; למה שאני אשב לי פה ואשתי תשב בבית? למה לא תבוא גם היא עם ילדי לשכשך במגלשות? והם הגיעו! משקיות החינוך והת"ש למיניהן יצאו גברים ואפילו הכניסו אותם על חשבון צה"ל הגדול.

מאז שנכנסתי לדישון ועד שעברה שנה וחצי בשירות התחלפו כל צוות הת"ש בבסיס. המשקית הייתה שני כאמור, וקצינת הת"ש הייתה נטלי. כן, אותה נטלי שקלטה אותי בבואי לטירונות במחנה שמונים כמשקית ת"ש. הגעתי לראיון בנושא השחרור המוקדם אצל נטלי. כמובן שזכרנו זה את זו ולהפך, סה"כ לא עבר הרבה זמן, והנה היא כאן כקצינת ת"ש מתחילה ומתלהבת בדיוק כמו שהייתה שם משקית מתחילה ומתלהבת. המתלהבת עבד לטובתי כמובן, כי אם הייתה פחות מתלהבת, שום דבר לא היה זז. היא החתימה אותי על טפסים, הודיעה לי שהיא חייבת לדבר על הנושא עם המפקד שלי, שזה כמובן המ"פ הזכור לרע, וש"תגובות יתקבלו בהמשך".
אכלתי כל כך הרבה חרא ממשרד הת"ש, וקיבלתי בצבא כל כך הרבה הבטחות שלא מומשו, כך שהציפיות שלי בנושא היו די קרובות לאפס. לא נדנדתי למשקית בנושא, ולא תכננתי כלום מלבד המשך השירות למרות שכבר הייתי שנה ועשרה חודשים בצבא. ואז בבוקר אחד זה הגיע. שני מתקשרת אלי:
"היי, קיבלת!!!! קיבלת את השיחרור המוקדם!!"
אני "או, באמת?"
"אתה מתרגש? אתה לא מתרגש??? תראה!! שחרורורררררר!!! אתה משתחרר!!!"
היא התלהבה כל כך, ממש כאילו הודיעו לה שהיא משתחררת.
ואני, אני טרם עיכלתי. כל כך הדחקתי את זה שכשזה בא פשוט לא הזיז לי הרבה.
אבל לאט לאט כן.
כשקיבלתי את ההודעה זה היה כחודש וחצי לפני השחרור. ממש קצת זמן כדי לארגן את כל מה שצריך. קודם כל, בפלוגה דאגו שאני לא משובץ אצלם למילואים. הם התחילו תהליכים להעביר אותי אליהם, אבל דברים נמשכים זמן. כל עוד אני שם, התהליכים מסוגלים "לדפוק". ברגע שאני משתחרר, השליטה עלי עוברת מידי הפלוגה ליחידת הקישור, ושם אין להם כל כך שליטה. דווקא לא ממש עניין אותי איפה אעשה מילואים, כי לא הרגשתי רגש מיוחד לפלוגה הזו. לא חשבתי על כך שאני עלול ליפול למקום שיטרטר אותי כמה פעמים בשנה לנקודה אחרת בארץ. אבל המילים של המ"פ למפקד המחלקה שלי ניר – "עוד חודשיים יש תרגיל גדול של שלושה ימים, ותדאג שהחייל המצטיין והמשתחרר יהיה פה בימים האלה!!" גרמו לי לחוש סלידה מסויימת. למה שבכלל ארצה לראות את כולם שוב כל כך מהר?? זו הסיבה שלא ממש פעלתי בעניין, ודווקא די קיוותי שלא יספיקו להעביר אותי אליהם. לפחות לא עד התרגיל.

בנוסף, השמירות. מי שמשתחרר מקבל חודש פטור מתפקידים לפני השחרור. בסמוך לזמן קבלת הודעת השחרור שמו אותי בכוננות החלפה. כלומר אם מישהו מבעלי התפקידים באותו יום לא יכול מסיבה כלשהי לשמור, אני הראשון שצריך להחליף אותו. זו לא הייתה פעם ראשונה שעשיתי כוננות, אבל הפעם חשתי תחושת בטן שמישהו הולך לדפוק אותי. תחושת הבטן הייתה כה חזקה שדאגתי לקחת גרביים להחלפה. כצפוי, ברגע האמת מישהו הבריז, וקראו לי למלא את מקומו. הייתי כל כך מוכן לזה, שאפילו לא הבעתי התנגדות קלושה מהסוג שמישהו שאמור לצאת הביתה מייצר. זה הפתיע אפילו את הרס"ר שלא היה רגיל לקבלת הקפצות בשלוות נפש ועוד ממני. בשמירה הזו קיבלתי את המשמרת של זה שהבריז. משמרת ראשונה, בעמדה מבודדת, תפקיד של "צעירים". הרבה זמן שלא עשיתי משמרת כזו, וקיבלתי אותה בחדווה מסויימת.
לאחר שבוע הגיעה הודעת השחרור, וכיוון שזה שהבריז צריך לעשות תפקיד במקומי, מסתבר שלא אעשה שמירות יותר!! זו הייתה השמירה האחרונה בדישון.

כעת, הגיע זמן הפרידות. נכסתי לנטלי הקצינתש להגיד תודה וזה, והיא הבליטה את כתפייה להראות שעלתה בדרגה ונפטרה מהסגמת. עשיתי את עצמי כלא שם לב, והודתי לה על הכל בחמיצות מסויימת. הייתה לי תחושה שלא עשתה מספיק, והשחרור לא הגיע בזכותה. לשני המשקית לעומת זאת הודתי מכל הלב. היא השקיעה, ואף עשתה ביקור בית אצל אישתי לצורך התהליך. נתתי לה שי סימלי; שעון קטן בצורת צפרדע לשולחן המשרד. שיזכיר לה שיש הרבה שמחכים בחוץ לתורם…
המ"פ נראה קצת מבואס מזה שלא הצליח להחזיק אותי עוד תחת כנפיו, אבל לא הראה דאגה גדולה. חיילים באים וחיילים הולכים כל הזמן, בטח יגיע עוד מישהו שבאמת למד אלקטרוניקה ויעשה שם משהו מועיל.
ביום השחרור עצמו הגעתי לבסיס, נפטרתי מכל הציוד, ואמרתי שלום לכולם. לא עשיתי "פריסה" – סוג של סעודת חטיפים שמשתחררים עושים – כי לא באמת הרגשתי משהו למישהו שם. באופן מפתיע, זה היה היום הראשון שבו לא היה מספיק מקום בהסעה לבסיס בבוקר, והיו צריכים להוריד ממנה חיילים. בתור הכי "צעיר" בהסעה הייתי אמור להיות זה שיורד, אבל שתי חיילות ריחמו עלי שלא אצטרך לשלם על נסיעות בבגדים אזרחיים וירדו במקומי.

למחרת היום נסעתי לבקו"ם להשתחרר. אווירת החופש מילאה אותי, לא היה אכפת לי שבו במקום קיבלתי שיבוץ מילואים בגדוד מילואים פלמוני כלשהו, ולא היה לי מושג מה זה אומר וכמה חרא עוד אלך לאכול מזה. ניר התקשר אלי לוודא היכן שמו אותי, ומלמל על כך שאני עוד הולך לרוץ על הג'בלאות במקום לשבת מול המזגן, ושהוא מטפל בזה.

וכך, עם אישור נסיעה על אזרחי שתקף ליום אחד וחוגר מילואים, עליתי על אוטובוס דן לתחנה המרכזית בתל אביב אל החופש.

הייתי עושה את כל זה אם הייתי יודע מראש מה אעבור בדרך? לא יודע. המדינה הרוויחה ממני משהו? כנראה שכן, אבל זה עלה לה הרבה כסף. השירות נתן לי משהו כאדם? כישראלי בארץ? הרבה. למדתי על שרידה במערכות גדולות, על התנהלות מול אנשים רעים ובעלי כוחות, על עבודה ועל משמעות ניצול זמן. במשוואה של מי תרם למי יותר, אין ספק שהצבא הוא זה שתרם לי הרבה יותר ממה שאני לו. ואני לא מדבר על כסף. אני מדבר על נסיון חיים. מעולם לא הבנתי יותר טוב את המשפט "הצבא יעשה ממך בנאדם".