בקיץ 2006 היינו אשתי ואני בהריון. הכל התנהל למישרין. גם בבית וגם בצבא. אפילו אני התרגלתי קצת לבסיס ושגעונותיו. כשהודעתי להם על כך, הם קצת החמיצו פנים ואמרו שמגיע לי חודשיים פטור מתפקידים ושמירות למינהם. חודש לפני מועד הלידה וחודש אחריה. ו"שבוע חופש על חשבון המערכת" כפי שהבטיחה המש"קית ת"ש. הכל נראה כל כך שליו, כל כך בסדר. שום דבר לא התריע על מה שעומד להתרחש.
בט"ז בתמוז (12/7/06) נולדה ביתי. ביום שלמחרת, פרצה מלחמת לבנון השניה. כבר באותו יום כשעמדתי במחלקת יולדות וראיתי מהחלון מסוק קוברה נוחת במנחת בית החולים ומתוכו יוצאים עשרות חיילים עם אלנוקות, התחלתי לחשוד שמשהו כאן שונה מהרגיל. בצהרי היום ישבתי בבית. בחדר הסמוך בני הקטן – שעכשיו הוא בעצם "הגדול" – ישן. ופתאום אני שומע פיצוץ מעט מרוחק. לא התייחסתי במיוחד. ואז נשמע עוד אחד, ועוד אחד ועוד. בחמישי כבר הסתכלתי מהחלון וראיתי "משהו" נופל מהשמים ומפוצץ את הפארק שממולי. לקח לי עוד 3 שניות בערך להבין שזו התקפת טילים. רקטות ליתר דיוק. זה היה נראה לרגע בלתי נתפס; רקטות מעופפות הן עניין של ישובים רחוקים על הגבול. ופתאום כאן? באמצע העיר?
ההפצצה הזו שראיתי מהחלון חזרה אלי בחלום אחרי כשבוע. ממש שמעתי את הבומים והתעוררתי. וזה למרות שהייתי הרחק משם. עד היום החלום הזה חוזר לעיתים בוואריציות שונות. אני חושב שהיו כאלה גם לפני המלחמה הזו, אבל מאז הם לבשו צורה וצבע יותר ממשיים.
בהמשך היום עוד הייתה תקווה שזה מטח חולף והשגרה תחזור, אבל פתאום הגיע עוד אחד ועוד אחד. השהייה בעיר הפכה מסוכנת. למחרת היה יום שישי. בקושי הצלחנו להחלץ ולהשתחרר מבית החולים, שגם הוא עמד בקו האש, והשהייה בו הייתה פשוט מסוכנת. ברחנו לבית ההורים שלי, שכמובן שמחו לראות אותנו כל כך מהר. אני כמובן שמחתי פחות, המצב נראה הזוי. השבת עברה ויום ראשון הגיע. דיברתי עם הבסיס; המנוולים נצמדו להוראות הנוקשות שמי שנולד לו משהו, מגיעה לו בהחלט חופשה של שבוע – על חשבון ימי החופשה שלו. בשלב הזה זה היה מה שהתעסקנו איתו. לא אני ולא הם התחילו להפנים שהתחילה מלחמה.
לאחר שבוע, בלית ברירה, חזרתי לבסיס. בסיס דישון גם הוא ממוקם בקו האש, ולא היה תענוג גדול להיות בו בזמן מלחמה. בעצם מסתבר שהמקום הכי גרוע להיות בו בזמן מלחמה זה הצבא. כי נכון שאתה ג'ובניק, ונכון שמה שעושים בבסיס ממש לא נחוץ בזמן חירום, אבל אתה חייל מושתן. המפקדים שלך רוצים בדיוק להוכיח שהם כן חיוניים בזמן מלחמה, ושכאילו המקום המצ'וקמק שהם מנסים לתחזק זה מה שיעצור את חיזבאללה. אז פתאום התחילו משמרות מסביב לשעון. המחלקה תמיד פתוחה, וכל מה שמגיע מהשטח נכנס לבדיקה מידית ויוצא החוצה במהירות האפשרית. היה אפשר לחשוב לרגע שבזמן חירום כזה תהייה מסה של עבודה, ושכל העבודה הרגילה של השגרה תפסק ותדחק לצד. מה שקרה בפועל זה בדיוק ההפך. העבודה הסדירה המשיכה להגיע כרגיל, וכיוון שהיו משמרות לאורך כל היום והלילה (כולל קבלת ציוד בהפסקת צהרים!!) העבודה התייעלה פלאים, וכך לא נותר כמעט דבר לעשות במשך היום. מה שיותר מטריד זה שכל הקשקושים הרגילים שזה אסיפות מחלקה, נקיונות, תורנויות וכו' – שזה דברים נחמדים לשגרה, אבל אולי קצת מיותרים בזמן מלחמה – נמשכו כמעט כרגיל. ואז כשחייל טועה העיז להתרגל לשגרה המדומה ולבקש בקשה תמימה כמו יציאה מוקדמת, או שאר ענייני ג'ובניקים , קיבל סירוב ותמה על כך – התשובה שקיבל הייתה "אנחנו במלחמה!! תתחילו להבין את זה"
בשאר הארץ התחושה הזו רק התגברה. דוגמה לכך הייתה זימון שקיבלתי לכנס הכנה לקק"צ (קורס קצינים) בבה"ד 20 בעיצומה של המלחמה. ציפיתי שזה יבוטל או ידחה, אך להפתעתי נשלחתי לשם. מי אני שאתגד? כנס כזה לא נמשך יותר מחצי יום, וזה גם קרוב לבית ההורים. למחרת קיבלתי טלפון עצבני מניר; "איפה אתה?? למה לא חזרת אחרי הכנס?" הוא באמת ציפה שאחזור, כי לכאורה אני ישן בבסיס והוא בנה עלי לתורנות או קשקוש אחר. איכשהו, הוא לא הבין שאני נאלץ לישון שם שלא מרצוני, ובכל הזדמנות אפשרית אני אשן בכל מקום אחר?
בלילות ישנתי בבסיס. כי לא יכלתי לחזור כל יום להורים שלי בגלל המרחק, והביתה לא רציתי לחזור בגלל ההפצצות. עדיין, הבסיס היה נחשב מקום בטוח יותר. וכך באורח פלא, התבזבז לו ה"חודש בלי תפקידים" על שינה בבסיס. כמובן ביקשתי לשנות את זה, ולקבל תפקידים עכשיו וחופש אח"כ, אבל נתקלתי בחומה בצורה ומגעילה; "אי אפשר לעשות דבר כזה. חודש אחרי הלידה זה החודש הזה, והוא לא זז, אבל אתה יכול להחליף תפקידים עכשיו ושיחזירו לך אח"כ" – נדיבות של ממש.
לא ששתי להחליף תפקידים, כי מנסיוני לא תמיד מחזירים אותם… אבל תפקיד או שנים כן החלפתי. ואף החזירו לי אותם עם מעט לחץ פיזי מתון.
בחדרי שבמגורים התאכסנו להם מספר מילואימניקים. לא הבנתי מה הם בדיוק עושים, אבל הם הצליחו להפוך את החדר לזולה, כולל דלי קרח עם בירות. בזמן שהייתי אצל ההורים ב"חופשת הלידה" הטילו איסור על שינה בקומה השלישית, ששם היו חדרי המגורים של הפלוגה. אני לא ידעתי על כך, וכך זכיתי בשינה סבירה בחדר שלי במקום במגורים מסריחים. למילואימניקים כנראה לא היה אכפת מהאיסור, אולי הם לא נוטים להתפוצץ בקלות. כזכור, החדר היה "חדר אסתמטים" כך שבנוסף לניקוי השבועי הוא היה אמור לעבור ניקוי יומי ולהיות ממש סטרילי. וכך למרות הזולה הוא עדיין היה בדרגה מעל מגורים מסריחים סטנדרטיים. הצלחתי לישון שם בלילות, לפחות בלילות לא ירו כלום. בימים היו לנו התראות ממוקדות מאוד על ירי. בצורה מאוד מוזרה היינו מקבלים כבר בבוקר הוראה שבין 11:30 ל12:30 למשל אנחנו יושבים במקלט. לא ברור מאיפה זה בא ולמה, וגם אף פעם לא קרה שנפלו באיזורנו טילים בזמן ההתראות האלו.
בשלב מסויים כולם הפנימו שמדובר בסוג של מלחמה. כיוון שמדובר בבסיס ג'ובניקים, כל פלוגה תרמה חיילים ל"צוות לוויות". חבורת חיילים שיצעדו בלוויות של חיילים מהחזית וידאגו להלוויה צבאית עם מטחי כבוד וכל מה שצריך. הפלוגות הלוחמות לא יצאו מלבנון בשביל לוויות, וזו הייתה הדרך לספק חיילים להלוויות האלו. גם אני כחייל צעיר ולא מועיל נשלחתי עם עוד מספר חיילים מהפלוגה לצוות הזה. עמדנו לנו שם אחר הצהריים מאחורי בניין המפקדה – כל החיילים מכל הפלוגות, ורס"ר הבסיס סקר אותנו בזה אחר זה כמו בסצנה מסרט בורקס;
"אתה! מה זה השערות האלה?? רוץ ותחזור לפה מסופר!"
"אתה, תוריד ת'משקפי שמש! מזת'ומרת יש'ך פטור משמש?? לך לפלוגה שלך ותגיד שיחליפו אותך כי יש לך שמש!"
"ואתה!" – הרס"ר ניגש אלי
"למה יש לך זקן??"
"הממ, כי אני דוס.."
"תחזור לפלוגה ותגיד שלא טוב, צריך מישהו אחר. זקן זה לא יפה!!"
חזרתי למחלקה צוהל ושמח והודעתי לניר שאני לא טוב ללוויות, כי "זקן זה לא יפה" ושישלח מישהו יפה.
הוא התעצבן כמובן. מאוד.
"מה זאת אומרת זקן זה לא יפה?? דרוזי זה כן יפה? מה זה הקשקוש הזה??"
אך כל מפקדי המחלקות והפלוגות ידעו היטב, שמי שבאמת נמצא מעל כולם בבסיס זה הרס"ר, ויהיה חבל להתווכח. חיש קל הוחלפתי בחייל אחר, יואב המסכן. וגורלי אף שפר כי משקפי השמש למשל, שגם היה מהמחלקה שלי, חטף על העניין בצורה רצינית;
"אה, אז יש לך פטור משמש? אתה לא מוכן להוריד את המשקפיים? אין בעיה. יש חייל שבדיוק עכשיו יוצא לשמירה. אתה מחליף אותו, והוא ילווה לוויות במקומך"
וכך היה.
עדיין, מזל שניצלתי מצוות הקברנים, כי למרבה הכאב הייתה להם לא מעט עבודה, והם נשארו ללוויות גם בימי חופש כמו חמישי ושישי. כן, אצל ג'ובניקים לא משנה מלחמה או לא מלחמה, מי שנשאר כל השבוע בבסיס יוצא בחמישי בצהריים.
גם בנושא הזה הייתה לי התקלות עם המ"פ. יום חמישי אחד הוא נכנס והוא שואל אותי כבדרך אגב "אה, אתה לא עושה פה שבת?"
"אני בחודש פטור מתפקידים. מה קשור שבת?" – עניתי
"לא קשור לתפקידים" הוא עונה,
"יש תורנות של צוות כאן במחלקה. המקום פתוח 24 שעות, 7 בימים בשבוע. אנחנו במלחמה שכחת??"
"כן, אני זוכר. אבל מה קשור מה שאנחנו עושים כאן למלחמה?? זה לא פיקוח נפש! אסור לעבוד כאן בשבת!" – כך אני.
זו הייתה טעות כמובן, לרמוז לו שהמחלקה מיותרת לחלוטין בזמן חירום. הוא מיד התלהט;
"לא פיקוח נפש אתה אומר. בוא נראה – שולף את המירס מחגורתו – אני מתקשר לרב הבסיס.."
באופן מפתיע, רב הבסיס עונה לו מיד. הוא שם אותו על רמקול:
"תגיד לי דודו, מותר לחיילים לעבוד כאן בשבת?? מה שאנחנו עושים נחשב פיקוח נפש??"
"בטח בטח עונה 'הרב הגאון דודו', מותר ואף חובה לעשות את כל מה שצריך שהכל יהיה כשיר למלחמה!!"
"תודה דודו, זה מה שרציתי לשמוע" – וניתק.
בהבעת ניצחון הוא פונה אלי; "רואה? אתה תשב פה, בשבת, כמו כולם ותעשה מה שצריך".
"אם כך" אמרתי לו – "אני מעדיף לשמור"
"מה??"
"כן. אני אתחלף עם כל חייל ששומר באותה שבת, והוא ישב כאן"
"סבבה" הוא אומר – "מקובל עלי"
וכך נפרדנו. כל אחד עם הניצחון שלו.
הויכוח היה בסופו של דבר מיותר לחלוטין. ה"מלחמה" נמשכה כידוע, כשלושה שבועות. ואיכשהו הצלחתי לא להשאר בבסיס בשבתות האלה.
עם כל הכבוד למחלקה ולמצב החירום, אני פשוט לא חושב שהמקום הזה נועד לטיפול בתקלות בזמן אמת ובמצב חירום. הוא טוב לתחזוקה שוטפת ולדברים קבועים. בפעם אחת מהפעמים הבודדות במלחמה כשנכנס קצין במשמרת לילה וביקש שנתקן לו, אף אחד לא בדיוק ידע מה לעשות איתו. מרחנו אותו קצת ונפנפנו הלאה.
הביתה קפצתי במשך הזמן הזה רק פעמיים או שלוש. פעם אחת אחרי שחזרתי מהורי בפעם הראשונה כדי לקחת בגדים וציוד. אפילו מדים לא היו לי לחזור איתם, ונסעתי באוטובוס עם מדים שאולים של גיסי וכומתת נח"ל ירוקה בכותפת. ישנתי בלילה בביתי, ובבוקר נסעתי לבסיס. למרבה הפלא, ההסעות לבסיס נמשכו כרגיל מהעיר המופצצת.
פעם נוספת חזרתי במוצאי שבת הביתה. לא היה טעם לחזור לבסיס בזמן כזה. בדרך פגשתי את השכן שלי, והחלפנו כמה מילים (!!) לרוב אני מדבר עם שכנים רק אחרי שאנו גרים זה לצד זה כמה שנים לפחות. ישנתי בקומה התחתונה, כי שם זה בטח יותר מוגן מהפצצות.. אוי התמימות. בכל מקרה, בלילה גם המחבלים נחים. בכיורי המטבח נשארו צלחות במשך שלושה שבועות. טוב, אני לא בא הביתה פעם בשבוע כדי לשטוף כלים.
ואז הגיע תשעה באב. ארוחה לפני הצום אכלתי בחדר האוכל הדוחה בבסיס. אוכל מגעיל, פסטה דבוקה ושאר שאריות לאוכלים ארוחה בשעה לא שגרתית. חשתי את האבל. אח"כ ישבנו לנו על הרצפה בבית הכנסת של בסיס דישון וקוננו. גם הרב הגאון דודו היה שם. למחרת קפצתי על החצי-יום-חופש שמגיע למי שצם, ונסעתי לאשתי ולילדי.
ואז פתאום, הכל נגמר. ההפצצות הפסיקו, והשיגעון שאחז בכולם אט אט חזר לשגרה. אמנם בבסיס ניסו למשוך את הכוננות והמלחמה לעוד כמה זמן, אבל עם הזמן גם זה דעך. היה יום כזה שרצו להשאיר אותי בכוננות, אבל ניר יצא גבר ושאל אותי בשושו "מתי האוטובוס האחרון שאיתו תוכל להגיע הביתה?"
לא הבנתי את כוונתו, ועניתי "אין בעיה, גם בעשר אני יכול לצאת.."
ואז אמר "טוב, עשר זה מאוחר. נגיד שבע. תישאר עד שבע בכוננות ותלך". וזה מה שהיה.
אני יכול לתאר את המלחמה הזו כסיוט מתמשך שלא ידעתי מאיפה הוא בא ומתי יגמר. כל הדברים שבאו ביחד, ילדתי הקטנה, ההורים, הרצון לשמור על המשפחה במקום בטוח, אבל גם להיות איתה. הרצון לשמור על עצמי, והרצון להיות בבית. בבסיס לא הרגשתי אחוות לוחמים או אחוות שבוזים. כי למרות שרוב אנשי הבסיס גרו באיזורים המופצצים, כולם יצאו הביתה כל ערב יפה יפה. אולי לא היו להם הרבה ברירות, אבל זו לא נראתה מלחמה.
חפירות 